ע"א
בית המשפט העליון
|
7116-14
19/01/2015
|
בפני כבוד השופט:
א' שהם
|
| - נגד - |
המבקשות:
1. הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה
2. עיריית הרצליה
עו"ד מ' מרוז; עו"ד א' הראל; עו"ד א' בראף-שניר
|
המשיבים:
1. רפי יהודה
2. יהודה פוזיילוף
3. יורשי המנוח אפריים פוזיילוף ז"ל
4. חיים כרפוט
5. שרה כרפוט
6. אדיזם אירנה ו-45 אח'
7. בסרגליק פנינה ו-48 אח'
עו"ד יהודית גרנית
עו"ד פרופ' אברהם ציון
עו"ד גדעון אליאב
עו"ד בני אנג'ל
עו"ד עודד ישראלי
|
| החלטה |
- לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו בתיקים המאוחדים ת"א 1733/07; ת"א 1737/07; ת"א 1741/07; ות"א 1744/07 (כב' השופטת (בדימוס) ד"ר ד' פלפל), מיום 21.7.2014, וזאת עד להכרעה בערעור המבקשות על פסק הדין. במסגרת פסק הדין, מושא הבקשה, נפסקו לטובת המשיבים פיצויים כספיים בגין הפקעת המקרקעין שבבעלותם, הידועים כיום כמתחם "שבעת הכוכבים" בהרצליה.
הרקע להגשת הבקשה
2. המבקשות יזמו תוכנית מתאר מקומית הר/1890 (להלן: תוכנית 1890), אשר פורסמה למתן תוקף ביום 28.4.1999, ובהמשך, תוכנית מתאר מקומית הר/1941 (להלן: תוכנית 1891), שפורסמה למתן תוקף ביום 13.2.2003 שעניינן שינוי ייעוד מקרקעין בשטח של כ-717 דונם במרכז העיר הרצליה (להלן: שטח התוכנית), מייעוד חקלאי לשטח ציבורי פתוח וזאת לצרכי הקמת פארק עירוני. במסגרת התוכניות נקבע, כי הקרקעות המיועדות לצרכי ציבור יופקעו בשלמות על ידי המבקשת 2, וזאת מכוח הוראות פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות); חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה); והחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד-1964 (להלן: חוק התיקון). התנגדויות המשיבים, שהינם חלק מבעלי המגרשים בשטח התוכנית, לאישור התוכניות, נדחו בפסק דינו של בית משפט זה (עע"מ 9316/05 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הרצליה נ' בכור (5.3.2008)).
בעלי המגרשים בשטח התוכנית, וביניהם המשיבים, הגישו למוסדות התכנון השונים תביעות לפיצויים בגין ירידת ערך בשל שינוי ייעוד המקרקעין, בעקבות תוכנית 1890, וזאת מכוח הוראות סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה. תביעות נוספות מסוג זה הוגשו לאחר אישור תוכנית 1941. במסגרת ההליכים לפי סעיף 197 (להלן: ההליכים הנפרדים) מונה שמאי מכריע שפרסם שומה מכרעת ביחס לירידת ערך המקרקעין, לפיה שווי המקרקעין (למעט חלקה 9 בגוש 6523) בייעודם החקלאי עמד על 45$ למ"ר, וכי בייעוד הציבורי, לפיו הופקעו המקרקעין, מוערך השטח הציבורי הפתוח ב-10$ למ"ר, והדרכים ב-5$ למ"ר. המבקשת 1 הגישה לוועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה ערר על חוות דעתו של השמאי המכריע, בנוגע לשווי המקרקעין בייעודם החקלאי, אשר עודנו תלוי ועומד.
עוד יצויין, כי טרם התקבלה שומת השמאי המכריע בהליכים הנפרדים, ולאחר הגשת התביעות דנן, שילמה המבקשת 2 לכל המשיבים את סכום הפיצויים שאינו שנוי במחלוקת על פי חישוב של 28$ למ"ר, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, ולעמדתה, סכום זה משקף את הפיצויים המירביים שהמשיבים זכאים להם, הן מכוח הוראות סעיף 197 לחוק התכנון והבניה והן כפיצויי הפקעה.
בהמשך, הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי ארבע תביעות מאוחדות לתשלום פיצוי כספי בגין הפקעת המקרקעין.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
- במסגרת פסק הדין, מושא הבקשה, קבע בית משפט קמא כי סכום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת, לעניין פיצויי ההפקעה בלבד, עומד על 28$ למ"ר, וכי היה על המבקשות לשלמו למשיבים תוך 90 ימים ממועד תפיסת החזקה בשטח התוכנית. בית המשפט נתן את דעתו לעדויות שנשמעו בפניו, לחוות הדעת השמאיות השונות ולתצלומי האויר של שטח התוכנית ופסק, כי המבקשות תפסו את החזקה בשטח ביום 1.1.2001. ואולם, כך נקבע, המבקשות לא שילמו למשיבים את סכום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת עד ליום 1.4.2001, אלא באיחור, ורק בין השנים 2012-2010.
בנוגע לשיעור פיצויי ההפקעה הכוללים המגיעים למשיבים, שיקלל בית משפט קמא שלוש חוות דעת שמאיות, אשר אמדו את שווי המקרקעין בהתאם לערכן כשטח ציבורי פתוח, וקבע כי על המבקשות לשלם לכל אחד מהמשיבים פיצוי הפקעה, בהתאם לגודל שטחו, לפי שווי של 53.8. דולר למ"ר. טענות המשיבים, כי הם זכאים אף לשיפוי בגין הוצאות נלוות, אשר יאפשר להם לרכוש נכס חלופי במקום הקרקע שהופקעה, נדחו.