ע"א 5887-04-16 פמילי ואח' נ' עירית תל-אביב-יפו

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט גיא הימן) מיום 8.2.2016 (ת"א 1927-11-13). עסקינן בתביעה לסילוק ידם של המבקשים ונתבעים נוספים ממקרקעין באזור פארק דרום בתל אביב (להלן: "המקרקעין"). המשיבה היא הבעלים הרשום של אחת מהחלקות ובעלת הזכות מכוח הפקעה ביחס ליתר החלקות.

בית המשפט קמא קבע כי על המבקשים לפנות את המקרקעין עד ליום 1.4.2016.

לטענת המבקשים נפלו שגיאות בפסק דינו של בית המשפט קמא. בין השאר, המשיבה לא הוכיחה כי המקרקעין עליהם מצויים בתיהם, הם המקרקעין בגינם הוגשה התביעה, שכן בכתב התביעה לא הוגדרו גבולות המקרקעין ולא צורפו לו תשריט או מפה. בית המשפט קמא אף ציין כי נתגלעו קשיים ממשיים בראיותיה של המשיבה. עוד טוענים המבקשים כי בית המשפט קמא שגה בהסתמכו על הודאה מצידם במסגרת בקשת רשות להתגונן כי הם מחזיקים בחלק מן המקרקעין הנדונים למרות שכל שצוין שם הוא שהם רכשו זכויות במקרקעין בפארק דרום, ללא שהודו בהחזקה בחלקה ספציפית. מדובר בתובענה שאיננה כוללת תיאור של המקרקעין על מנת לזהותם ולהגדיר את שטח הפלישה ועל כן היה מקום לדחות את התביעה מטעם זה. כך גם ביצוע פסק הדין איננו אפשרי בהיעדר ציון גבולות המקרקעין מושא התביעה ולא ניתן להסתמך אך ורק על ציון גוש וחלקה.

עוד טוענים המבקשים כי בית המשפט קמא כלל אינו מוסמך לדון בתובענה מאחר שהיא מבוססת על הפקעת מקרקעין בהתאם לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות") המצויים בבעלות מדינת ישראל. לטענתם, מאחר שמדובר במקרקעין הנחוצים לצרכי ציבור, צריך היה לפעול בהתאם לסעיף 8 לפקודת הקרקעות ולהגיש תביעה לקבלת חזקה בבית המשפט המחוזי. מדובר בפגם מהותי המחייב את ביטול פסק הדין.

בנוסף טוענים המבקשים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם שכן מדובר בפינוי מבתי מגוריהם וביצוע פסק הדין יגרום לנזק בלתי הפיך עם הריסתו הצפויה של הבתים. מנגד, לא צפוי להיגרם למשיבה נזק משמעותי מאחר שפינוי כלל המתחם יארך זמן רב וההליכים לפינוי המתחם ננקטו ממילא בשיהוי רב. כמו כן, בית המשפט קמא הקציב פרק זמן קצר שאינו סביר, בן פחות מחודשיים, לצורך התארגנות לביצוע פסק הדין.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, בסופו של יום ייאלצו המבקשים לפנות את המקרקעין כך שהסוגיה העומדת על הפרק בערעור היא שאלת הפיצוי בלבד. המבקשים פלשו למקרקעין ומחזיקים בהם ללא הסכמת המשיבה או רשותה, וללא תשלום דמי שימוש או קבלת היתרים. עוד טוענת המשיבה כי סיכויי הערעור הם קלושים ודי בכך כדי לדחות את הבקשה. לטענת המשיבה, המבקשים מערערים על קביעות עובדתיות אשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן ובית המשפט קמא התרשם כי קיימות סתירות בין תצהירי המבקשים לבין עדותם.

המשיבה דוחה את טענות המבקשים ביחס לזיהוי המקרקעין וטוענת כי מדובר בטענת סרק. המבקשים הודו שהם מחזיקים במקרקעין ובכך קשרו עצמם למקרקעין. הם אף הגישו חוות דעת שמאית ביחס למקרקעין, לתמיכה בטענת הפיצוי. המבקשים אינם יכולים מחד לטעון כי אינם מחזיקים במקרקעין, ומנגד לדרוש התנייה של הפינוי בתשלום פיצוי. לטענת המשיבה, בכתב התביעה התבקש סילוק ידם של המבקשים מכל המקרקעין ולא ממקטע ספציפי בהם, ודי לשם כך בצירוף נסח רישום מקרקעין ותצלומי אוויר במסגרת ההליך קמא. המבקשים לא הוכיחו כי הם בני רשות במקרקעין או שהם זכאים לפיצוי כלשהו. הנטל בעניין זה מוטל על המבקשים מאחר שהמשיבה היא הבעלים של חלק מהמקרקעין וזכאית להירשם כבעלים של חלקו האחר. כמו כן, אין לפסוק פיצוי למי שבנה במקרקעין שלא כחוק.

מבחינת מאזן הנוחות, טוענת המשיבה כי בכל מקרה המבקשים יידרשו בסופו של דבר לפנות את המקרקעין, בהעדר זכות כלשהי בהם, ולכן אין ממש בטענה לפיה לא יהיה ניתן להחזיר את המצב לקדמותו. הערעור נסב למעשה על שאלת זכאותם לפיצוי, כך שעסקינן במחלוקת כספית. אינטרס הציבור ייפגע כתוצאה מעיכוב ביצוע פסק הדין שכן המשיבה מנהלת מאבק עיקש לשם פינוי פולשים מהאזור. המשיבה מפנה לעמדת בית המשפט העליון ביחס לתופעת הפלישה למקרקעי ציבור וחובת הרשויות לפעול למיגור התופעה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות, מן הטעמים שיפורטו להלן.

ככלל, אין בהגשת ערעור על פסק דין כדי לעכב את ביצועו. על מנת לסטות מכלל זה, בוחן בית המשפט שני שיקולים מצטברים: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות (רע"א 9130/15 אבי תם נ' אלירן (אליהו) אלול (פורסם בנבו, 24.1.2016)). היחס בין שני השיקולים הללו הוגדר בפסיקה כ"מקבילית כוחות" או "כלים שלובים", במובן זה שככל שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, כך ניתן להקל בדרישה ביחס לסיכויי הערעור ולהיפך (ע"א 7769/15 ליאת אנקורי נ' אסתר גל-ער (פורסם בנבו, 3.12.2015)).

בכל הנוגע לסיכויי ההצלחה בערעור, מבלי לקבוע מסמרות, לא התרשמתי כי מדובר בסיכויי הצלחה של ממש. דומה כי לא עלה בידי איש מבין המבקשים להציג ראיה בעלת משקל המבססת את זכותו הנטענת כבר רשות במקרקעין בכלל, ורשות בלתי הדירה בפרט. הכלל הוא שמחדלן של הרשויות בשמירה על מקרקעי ציבור מפני פולשים, לא מקנה מעמד של בני רשות לפולשים, ובעניננו, בית המשפט קמא קבע כי עסקינן בפולשים, ומדובר בקביעה עובדתית שבדרך כלל ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בה.

אכן, וכפי שציין בית המשפט קמא, נפלו כשלים ראייתיים באופן בו הוגשה התביעה ונוהלה על ידי המשיבה, בכל הנוגע לזיהוי המקרקעין שבמחלוקת. יחד עם זאת, שלא כמו בפרשת ע"א (ת"א) 16- 03- 54933 אילן אידי נ' עירית תל אביב (1.4.2016), בה עוכב ביצועו של הפינוי מחמת כשלים אלה, כאן המבקשים הודו בפה מלא, במסגרת ס' 21 לבקשת הרשות להתגונן שהגישו, כי הם אכן מחזיקים במקרקעין שבמחלוקת: