השופט יעקב פרסקי:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בקרית גת (כב' השופט איל באומגרט, ה"פ 349/09) מיום 2.8.12, לפיו נדחתה תובענת המערער להצהרה לפיה הינו הבעלים בזכויות בדירה 518 בנין B גוש 1938, 1940 חלקה 113 ברח' יפה נוף 23 באשקלון (להלן: "הדירה") וכי עסקת מכר ו/או שעבוד ו/או משכון שבוצעו לטובת משיב 1 או משיב 3 ושנרשמו במשרדי המשיב 2 בטלים.
רקע ותמצית פסק הדין נשוא הערעור
1.הזכויות החוזיות בדירה, היו בבעלות המשיבה 2, (להלן: "נוף ים"). התובענה נשוא הערעור, עניינה בתחרות הנוגעת לשתי עסקאות נטענות, עסקאות נוגדות וסותרות באשר לדירה. העסקה הראשונה בזמן הינה עסקה מיום 2.1.03 במסגרתה רכשה המשיבה 3 (להלן: "ליאב"), את הדירה מנוף ים, (להלן: "העסקה הראשונה"). בשל חובות לרשויות המס של ליאב, הוטל שעבוד על הדירה לטובת המדינה, לפי פקודת המסים גבייה, שעבוד שנוף ים אישרה ביום 14.12.05. העסקה השנייה הנה עסקה מיום 21.3.06 לגביה טוען המערער כי רכש הדירה מאת המשיבה 4, (להלן: "אביטל"), אשתו של המנהל והבעלים של ליאב, מר יצחק אריה, (להלן: "יצחק"). לטענת המערער, אביטל רכשה את הדירה בשעתו מנוף ים, והעסקה הראשונה הינה טעות אשר בטרם עריכת העסקה השנייה, נערך ניסיון לתקנה מול רשויות מס שבח (להלן: "העסקה השנייה").
2.ביהמ"ש קמא קבע כי לאור הצגת אישור הזכויות מיום 20.3.06 ולאחר שהמערער בדק קיום שעבודים על זכות אביטל, נטל הבאת הראיות כנגד העסקה השנייה, עבר למדינה. נקבע כי ככול שלטענת המדינה המערער פעל בחוסר תום לב וככול שטוענת היא כנגד תקפות העסקה השנייה, המבחן הרלבנטי לבחינת הדברים, הינו מבחן "אותות מרמה", בהתאם לע"א 8482/01 בנק איגוד נ' סנדובסקי, פ"ד נז(5) 776 (2003), (להלן: "הלכת סנדובסקי"), וכן לת"א 881/03 (מחוזי חיפה) בנק מרכנטיל נ' רוט, (כב' השופטת שרון, 17.6.12), (להלן: "הלכת רוט"). ביהמ"ש קמא בקבלו את עמדת המדינה, פירט את אותות המרמה העולות מהעסקה השנייה, בהן מעורבות המערער בבקשה לביטול העסקה הראשונה, אי ההמתנה להחלטת הרשויות, אי אזכור הדברים בהסכם העסקה השנייה, ידיעתו על קשיי נוף ים והתמיהות שעלו נוכח גרסתו שלא ידע אודות קשייה הכלכליים של חברת ליאב ושלא מצא לנכון להעמיק ולחקור את טענת "הטעות", שמסרה לו כטענתו אביטל. ביהמ"ש קמא פירט נסיבות נוספות בהן תשובתו הספונטנית, אותה ניסה לתקן בהמשך עדותו, ולפיה ידע שנוף ים מבקשת לסייע לחברת ליאב למלט רכוש. לאחר סקירת אותות המרמה, קבע ביהמ"ש קמא כי גם אם ניתן לקבל הסבר לכל פריט ופריט בנפרד, בסה"כ, למרות שהמערער נהג בדירה מנהג בעלים, השילוב המצטבר של תמיהות ואי בהירות בקשירת העסקה, בקשרים בין הגורמים המעורבים בעסקה, בתשלום המופחת, בטענת ה-"טעות" בעסקה הראשונה, ומעורבות המערער בניסיון לתקנה, מביאים למסקנה כי יש קושי בעסקה השנייה, והנטל חזר למערער, נטל בו לא עמד. ביהמ"ש קמא זקף לחובת המערער הימנעות מהבאת עדים: עו"ד מיה גבאי טובול, שטיפלה במסמכי נוף ים, (להלן: "עו"ד טובול") ואביטל. התובענה לפיכך נדחתה.
תמצית טיעוני המערער
3.המערער טוען שרכש הזכויות בדירה, בהסתמך על הרישום בחברת נוף ים, לאחר שווידא כי זכויות אביטל אינן משועבדות, ומאז נוהג בדירה מנהג בעלים. המערער טוען כי עניינו דומה להלכת ע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' אהרונוב, (להלן: "הלכת אהרונוב") ולפיה יש לו בדירה זכויות שביושר, שקדמו לרישום העיקול לטובת המדינה, ובכול אופן, באישור שקיבל מנוף ים לא צוין כל שעבוד או עיקול. לטענת המערער, צדק בית המשפט קמא בקבעו כי די באישור זכויות נוף ים ובבדיקה ברשם המשכונות לקביעת זכויותיו. לפיכך, טוען המערער כי טעה בית המשפט קמא בבוחנו את נושא אותות המרמה לעסקה והשבת הנטל אליו וכי די היה בקביעתו ולפיה האישור אותנטי לקבלת התובענה. לשיטת המערער, טענתו באשר לשווי הדירה והצניחה שחלה במחירי הדירות לא נסתרה. טוען המערער כי אביטל או יצחק או חברת ליאב, לא היו בקשיים ולא ננקטו נגדם הליכים משפטיים. לפיכך טוען שהיה צריך לקבל את גרסת יצחק, מנהלה של ליאב, שהצהיר כי במקור, העסקה הראשונה הינה טעות, ובמקום העסקה הראשונה, צריכה הייתה לבוא העסקה בה נמכרה הדירה לאביטל וממנה למערער. טוען המערער כי למרות קשרים מקצועיים בינו לאביטל, ליצחק וליאב, לא היה כל קשר מעבר לכך. באשר לקביעת ביהמ"ש קמא לחשאיות העסקה, נטען כי המערער יוצג ע"י מייצג חיצוני. לפיכך, נטען כי על בית המשפט להתערב בקביעות העובדתיות ולקבוע כי לא חלות כל אותות מרמה. כן נטען כי על בית המשפט קמא היה לקבוע פוזיטיבית מי הבעלים בזכויות ולא להסתפק בדחיית גרסת המערער. עוד טוען המערער שהקביעה ולפיה עליו היה להביא לעדות את עו"ד טובול כמו גם את אביטל שגויה וכי הנטל להביא עדות אלו היה על המדינה, שהזמינה אותן, אולם ויתרה על ההזמנה, יום אחד בלבד לאחר הזימון. לפיכך טוען לקבלת ערעורו.
תמצית טיעוני המדינה
4.המדינה משיבה כי בית המשפט קמא בחן את השאלה, האם העסקה שערך המערער עם אביטל הינה עסקת אמת, והקביעה הייתה שאינה כזו. המדינה תומכת בקביעות בית המשפט קמא שלא נתן אמון בגרסת המערער, תוך קביעת קיומן של תמיהות רבות, וקושי רב בגרסתו. נטען כי צדק בית המשפט קמא בקבעו כי אי ההבאה לעדות של עדות מהותיות הינה דבר שיש לזקוף לחובת המערער. המדינה תומכת בקביעות בית המשפט קמא באשר לאותות המרמה בהתנהלות המערער, תוך הפניה לכך שבית המשפט של ערעור, אינו נוהג להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית ואין כל מקום לכך בנסיבות התיק. המדינה הפנתה לרצף מסמכים המעלים כי העסקה הראשונה, בין נוף ים לליאב, אינה עסקת "טעות". המדינה טוענת שרישומי חברת נוף ים בעייתיים ושלא ניתן לסמוך עליהם, תוך הפניה לאישור מיום 14.12.05 אודות רישום השעבוד לטובת המדינה. כן מפנה לכך שאותה חברת נוף ים, הנפיקה אישור זכויות על שם ליאב, לאחר העסקה השנייה. נטען כי אישור הזכויות עליו הסתמך המערער הוא החריג, ועליו הנטל לשכנע כי יש להסתמך דווקא על אישור זה. לסיכום טוענת המדינה כי בית המשפט קמא לא נתן אמון בגרסת המערער, ודחה את התביעה בכך שזה לא עמד בנטל השכנוע תוך דגש על כך שכפי שנקבע בפסק הדין, לעמ' 12 בסע' 25, הודעת ביטול ההסכם בין ליאב ונוף ים, צריכה הייתה "להדליק" אצלו אור אדום, כדוגמא לקושי שבעסקה הנטענת בידי המערער. לפיכך, המדינה טוענת לדחיית הערעור.