אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ע"א 51273-07-12 ב' ואח' נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ואח'

ע"א 51273-07-12 ב' ואח' נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ואח'

תאריך פרסום : 10/01/2016 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט המחוזי חיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
51273-07-12
06/01/2016
בפני השופטים:
1. יגאל גריל שופט בכיר -אב"ד
2. ב. טאובר
3. ס. ג'יוסי


- נגד -
המערערים:
1. א' ב'
2. ש' ב'

עו"ד יוסף מילר
המשיב:המשיבים הפורמליים:
1. בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ
2. משה נחמיאס (פורמלי)
3. עדינה שולמית נחמיאס (פורמלי)

עו"ד יוסף ברינט
פסק דין
 

א.לפנינו ערעור ברשות על פסק דינה של כבוד השופטת מירב קלמפנר נבון, בית משפט השלום בחיפה, בתיק עש"א 38252-05-12, מיום 1.7.2012 לפיו נותרה עומדת על כנה החלטת כבוד רשמת ההוצאה לפועל יונת הברפלד-אברהם מיום 27.4.2012 בתיק הוצל"פ 02-08513-05-4, המאפשרת לבנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (להלן: "המשיב") לממש משכון על הדירה בה גרה משפחת בן-דוד (להלן: "המערערים").

 

ב.להלן תמצית העובדות הרלוונטיות להכרעה ותיאור מקוצר של השתלשלות ההליכים עד כה:

 

המערערים רכשו דירה בבית משותף ברח' הגלבוע 44 בעפולה (חלקה 10/11 גוש 16683) בפרויקט "ניצנים" (להלן: "הדירה"), מחברת "דוד נתיב חברה לבניין בע"מ" (להלן: "נתיב"), בהתאם להסכם מיום 10.5.2001 תמורת סכום של 414,900 ₪. ביום 24.5.2001 נרשמה הערת אזהרה לטובת המערערים, בפנקסי המקרקעין.

 

לאחר השלמת הבנייה ותשלום מלוא התמורה, קיבלו המערערים חזקה על הדירה בתחילת שנת 2002. מימון רכישת הדירה הושג באמצעות הלוואה מבנק מזרחי בסך 178,160 ₪. לטובת בנק מזרחי נרשמה הערת אזהרה ביום 24.5.2001 וכן הודעת משכון ביום 17.7.2001.

 

ג.לאחר תקופת זמן התגלה, כי נתיב ערכה שתי עסקאות נוגדות באותה דירה וכי הדירה נמכרה גם למר משה נחמיאס (להלן: "נחמיאס").

בשנת 2005, כאשר נתיב היתה בהליכי פירוק, הגיש נחמיאס נגד המערערים (וכנגד נתבעים נוספים) תביעה בבית המשפט המחוזי בנצרת בפני כבוד השופט יונתן אברהם (ת"א (מחוזי נצרת) 539-05 נחמיאס נ' בן דוד) בטענה כי רכש את הדירה כחודשיים לפני המערערים, ביום 18.3.2001, באמצעות הלוואת מימון מבנק דיסקונט וביום 29.3.2001 נרשמו שתי הערות אזהרה, האחת לטובתו ולטובת אשתו והשנייה לטובת בנק דיסקונט (המשיב).

 

ד.פסק דינו של כב' השופט יונתן אברהם ניתן ביום 10.2.2001, ונקבע בו, כי התביעה העיקרית של נחמיאס נדחית וכי עסקת המכר בין נתיב לנחמיאס היא למראית עין ועל כן – בטלה ובהתאמה, הורה על מחיקת הערת האזהרה לטובת נחמיאס ממרשם המקרקעין.

 

עוד נקבע – וקביעתו זו של בית המשפט המחוזי בנצרת תעמוד במרכז הדיון בערעור שלפנינו – כי המערערים רכשו את הדירה בתום לב וללא ידיעה על העסקה הנוספת הקודמת, אולם המשכון והערת האזהרה שנרשמו לטובת בנק דיסקונט בקשר עם עסקת נחמיאס עדיפים על הערת האזהרה אשר לטובת המערערים.

 

ה.נחמיאס הגיש ערעור בפני בית המשפט העליון על פסק דינו של כב' השופט אברהם (ע"א 2451/11) , אך חזר בו מערעורו בהמלצת בית המשפט. מאידך גיסא, המערערים לא הגישו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתוך התקופה שניתן היה להגיש את הערעור. בחלוף תקופת הערעור, הגישו המערערים בקשה ומתן ארכה להגשת ערעור, ואולם, בקשה זו נדחתה בהחלטתו של כבוד הרשם גיא שני מיום 20.2.2012.

 

ו.במקביל החל המשיב לפעול למימוש זכותו בדירה במסגרת תיק הוצאה לפועל נגד נחמיאס. אל תיק ההוצאה לפועל של נחמיאס צורפו כחייבים, לפי בקשת הבנק, המערערים וזאת מכוח הכרזתם כעל הבעלים בנכס לפי פסק דינו הנ"ל של בית המשפט המחוזי בנצרת, וזאת כפי שנכתב בהחלטתה של כב' הרשמת יונת הברפלד-אברהם, מיום 7.10.2011 (נספח ז' בתיק המוצגים של המערערים).

 

ז.המערערים הגישו בקשה לעיכוב הליכים וטענו כי אין זה נכון לראות את פסק דינו של כב' השופט אברהם ככזה המקנה זכויות למשיב בדירה וכי על-פי ההלכה שנקבעה ברע"א 8792/00 שטיינמץ נ' בנק "משכן", בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד נו(5) 593 (להלן: "הלכת שטיינמץ") אין המשיב יכול לממש את הנכס.

 

כמו כן טענו המערערים, כי על-פי הוראות חוק הוצאה לפועל יש להעמיד לטובת המערערים דיור חלוף וכן יש לעכב את הליך המימוש עד למיצוי ההליכים שכן באותו שלב טרם הסתיימו ההליכים בבית המשפט העליון.

ח.בהחלטתה מיום 27.4.2012 דחתה כבוד הרשמת יונת הברפלד-אברהם את בקשת המערערים ופסקה, כי יכול המשיב להמשיך בהליכי המימוש לאחר תקופה של 18 חודשים מיום 1.5.2012, תקופה שבמהלכה יוכלו המערערים להמשיך להתגורר בדירה.

 

ט.על החלטת כבוד הרשמת הגישו המערערים ערעור שנדון בפני כבוד השופטת מירב קלמפנר-נבון בבית משפט השלום בחיפה (עש"א 38252-05-12) ובפסק הדין מיום 1.7.2012 נדחה ערעורם של המערערים. על כך הערעור שבפנינו.

 

י.המערערים הגישו בקשת רשות ערעור שנדונה בפני כבוד השופט א' קיסרי בבית המשפט המחוזי בחיפה (רע"א 51273-07-12). בהחלטתו מיום 16.2.2015 נעתר כב' השופט א' קיסרי לבקשתם של המערערים, נתן להם רשות ערעור, ונימק את החלטתו בכך שנסיבות העניין הן מיוחדות ויוצאות דופן במידה המצדיקה לראות את הבקשה כמעוררת בעיה משפטית המצדיקה מתן רשות לערער.

 

י"א.במקביל להליך הערעור על פסק דינה של כב' השופטת קלמפנר-נבון, הגישו המערערים תביעה בבית המשפט השלום בחיפה נגד בנק הפועלים בע"מ שלטובתו מושכנו הדירות בפרויקט "ניצנים" תמורת ההלוואה שהעמיד בנק הפועלים לטובת חברת נתיב (ת"א (שלום חיפה) 9264-09-13 בן דוד נ' בנק הפועלים בע"מ). התביעה נדונה בפני כבוד השופטת א' דגן. המערערים טענו, כי רשלנותו של בנק הפועלים במכתב ההחרגה שמסר להם, הובילה לתוצאה של אובדן הדירה. בפסק דינה מיום 3.12.2014 דחתה כבוד השופטת א' דגן את תביעתם של המערערים על הסף מחמת מיצוי עילה וסעדים.

 

י"ב.לפיכך, פסק דינה הנ"ל של כב' השופטת קלמפנר-נבון מיום 1.7.2012 (להלן: "בית משפט קמא") הוא איפוא, כאמור כבר לעיל, נשוא הדיון בערעור זה.

 

בית משפט קמא דחה את טענתם של המערערים כי הדירה אותה מבקש המשיב לממש אינה דירתם. בית המשפט הפנה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בו נקבע מפורשות שהדיון נסוב על דירה מס' 4 הנמצאת בבניין אשר נבנה על מקרקעין הידועים כחלקות 10 ו-11 בגוש 16683 המצויים ברח' גלבוע 44 בעפולה, וזו הדירה מה מתגוררים המערערים.

 

עוד הוסיף בית משפט קמא, שאילו היה ממש בטענתם של המערערים בדבר זהות הנכס, היו הם מעלים טענה זו בפני בית המשפט המחוזי בנצרת שהרי אילו היתה טענה זו מתקבלת היתה היא מייתרת את הצורך בהכרעה בין זכויות נחמיאס לזכויות המערערים.

 

י"ג.בית משפט קמא דחה את טענת המערערים כי יישומה של הלכת שטיינמץ במקרה דנן מובילה לתוצאה לפיה הבנק אינו יכול לממש את הנכס. בית משפט קמא הפנה להלכות שנקבעו בע"א 1679/01 משכן בנק הפועלים למכנתאות בע"מ נ' שפייזמן, פ"ד נד(2) 145, ע"א 3379/07 חליו נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ (6.4.2009) וע"א 4407/06 בנק הפועלים בע"מ נ' שלום זכריה (17.9.2008) המסייגות את הלכת שטיינמץ.

 

המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא היא כי ההיגיון המנחה של חריגים אלה להלכת שטיינמץ הוא לאפשר לבנק תם לב לרדת ישירות אל הנכס כאשר הסכם המכר נעשה למראית עין בלבד. בית משפט קמא דחה את הטענה שהעלו המערערים לפיה הלכות אלו, המחריגות את הלכת שטיינמץ, אינן חלות בענייננו.

המערערים טענו, שהם לא נטלו חלק במעשה ההונאה של נחמיאס ושל נתיב, וכי הם לא היו חלק מן הקנוניה להונאת הבנק-המשיב. ואולם, בית משפט קמא קבע, כי אין זו דרישת הפסיקה שהמחזיק בנכס יהיה חלק מן הקנוניה כתנאי למתן אפשרות לבנק לממש את המשכון שרובץ על הנכס, אלא די בכך שהתקיים הסכם למראית עין שתכליתו הייתה להוציא כספים מן הבנק.

 

בית משפט קמא הפנה בפסק דינו לקביעתו של בית המשפט המחוזי בנצרת בעמ' 22, שורות 25-26, כי החוזה בין נתיב לבין נחמיאס אינו אלא חוזה למראית עין, וכן לקביעתו של בית המשפט המחוזי בנצרת, בעמ' 25 לפסק הדין, כי זכויותיו של הבנק-המשיב, גוברות על זכויותיהם של ב' בנכס.

 

י"ד.המערערים טוענים בערעורם, כי יש להחיל בענייננו את הלכת שטיינמץ ולהורות שאין המשיב רשאי לממש את המשכון על הדירה. המערערים טוענים, על-פי הלכת שטיינמץ זכותו של בנק לממש משכון על זכויות אובליגטוריות אינה עולה על זו של בעל הזכויות (הממשכן).

 

לטענת המערערים, הרי במקרה דנן, מכיוון שנפסק על-ידי בית המשפט המחוזי בנצרת כי העסקה בין נחמיאס לבין נתיב היתה עסקה למראית עין בלבד, הרי שאין לנחמיאס (הממשכן) זכויות בנכס וממילא אין המשיב רשאי לממשן.

 

ט"ו.המערערים טוענים, כי החריגים שנקבעו בפסיקה להלכת שטיינמץ אינם מתקיימים במקרה שבפנינו. המערערים מפנים את תשומת לבנו לפסק דינה של כבוד השופטת א' חיות בע"א 2142/07 צירינג נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ (25.2.2010), פסק דין אשר על-פי הבנתם מורה, שאם רוכש הזכויות אינו שותף למעשה התרמית של הלווה לא יחולו לגבי הרוכש החריגים שנקבעו להלכת שטיינמץ.

 

ט"ז.עוד טוענים המערערים, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת אינו מעניק למשיב סעד אופרטיבי. בהליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי בנצרת היה המשיב צד נתבע, ופירוש פסק הדין כאילו הוא מעניק למשיב סעד אופרטיבי למימוש המשכון איננו, לדעת המערערים, פירוש מתקבל על הדעת.

 

י"ז.עוד טוענים המערערים, כי צירופם כחייבים בתיק ההוצאה לפועל שפתח הבנק-המשיב כנגד נחמיאס, הינו, לטעמם בגדר, "תעלומה פרוצדורלית" שעה שאין בידי המשיב החלטה שיפוטית המורה על כך שיש לממש את הדירה נשוא ערעור זה.

 

י"ח.המערערים טוענים, כי שטר המשכון [מוצג ט' בתיק המוצגים של המערערים] אשר מכוחו פועל המשיב, הינו פגום מאחר שאין בו כל זיהוי וודאי לדירה. המערערים מצטטים מפסק דינו של כבוד השופט נ' ישעיה בה"פ 340/03 (מחוזי תל אביב) בנטורה נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ (19.2.2007):

 

"ציון מספרי הגוש/חלקה של הנכס, כמו גם ציון כתובתו ופרטים מזהים אחרים, נועדו בעיקר כדי לאפשר לצד ג', או לכל מאן דבעי, לבדוק ולגלות דבר קיומו, או אי קיומו, של משכון על הנכס. לצורך כך נועד הרישום הפומבי בספרי רשם המשכונות. רישום זה חייב להיות מדויק ונכון, על מנת שצד ג', הבודק בספרי הרשם, לא יטעה בבדיקותיו ולא יוטעה לחשוב שהנכס ממושכן, או נקי משיעבודים, משום הטעות שנפלה ברישום.

מחמת פרטים שגויים המופיעים בשטר המשכון אשר אינם מאפשרים לזהות במדויק את הנכס הממושכן, בוטלו תוקפם של משכונות במספר מקרים שנדונו בבתי המשפט. כך כל אימת שבית המשפט הגיע למסקנה כי המעיין ברישום עלול לטעות מעיון ברישום באשר לזהות הנכס המשועבד. השאלה שעל בית המשפט לשאול עצמו בנסיבות אלה היא האם "אדם שבא לעיין במסמך זה אצל רשם החברות (ובמקרה שלפני אצל רשם המשכונות – נ.י.) כלום יעלה בידו לגלות מתוך קריאת המסמך מה הנכסים נשוא השעבוד הספציפי.

(ראה ע"א 288/68 בנק קרדיט – כונס הנכסים ואח' פד"י כ"ב (2) 531)".

 

י"ט.המערערים טוענים, כי היה מקום להורות על סגירת תיק ההוצאה לפועל מאחר שהמשיב לא שילם את האגרה המגיעה. המערערים טוענים, כי מאחר שהמשיב נוהג כלפיהם מנהג "ייקוב הדין את ההר" ראוי להפעיל את אותו סטנדרט התנהגות גם כלפיו.

 

כ.המערערים מוסיפים וטוענים, כי לא הוכח שהדירה אותה רכש נחמיאס הינה הדירה אותה הם רכשו. לטעמם של המערערים שאלה זו לא הוכרעה בבית המשפט המחוזי בנצרת והם מפנים למכתבו של עו"ד מאיר גוטרבוים, מפרק חברת נתיב [מוצג ו' בתיק המוצגים] אשר בו נאמר כי בדיקה בתיקי המשתכנים מעלה ספק רב באשר לזיהוי הדירה שרכש נחמיאס.

 

כ"א.מנגד, טוען המשיב, כי הכלל הוא שזכותו של נושה מובטח היא זכות קניינית אשר נמנית על זכויות היסוד על-פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ואין לפגוע בזכות זו אלא בהסכמתו המפורשת.

המשיב סומך את ידיו על החלטות שניתנו בתיק זה בעבר וטוען, כי צדקו הערכאות הקודמות והמותב הקודם (כב' השופט א' קיסרי) בקביעתם כי אין תחולה להלכת שטיינמץ בענייננו.

המשיב מפנה לפסקה 22 ואילך בהחלטתו של כבוד השופט א' קיסרי מיום 16.2.2015 אשר מסקנתו היתה כי צדקו הערכאות הקודמות בקביעתן לפיה אין להלכת שטיינמץ תחולה במקרה דנן.

 

כ"ב.המשיב טוען, כי אין ממש בטענת המערערים לפיה אין בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת החלטות מחייבות לגבי מערכת החיובים בין המערערים לבין המשיב, ולכן, כך סבור המשיב, יש לדחות את טענות המערערים בדבר פגמים בשטר המשכון ובדבר זיהוי הדירה. מוסיף המשיב, כי המשמעות של קבלת טענות אלה היא המשך ההתדיינויות בבתי המשפט לשנים רבות.

 

כ"ג.בנוסף טוען המשיב, כי הטענה לפיה לא העניק בית המשפט המחוזי בנצרת סעד אופרטיבי למשיב איננה רלוונטית הואיל שמי שזקוק היה לסעד אופרטיבי היו המערערים דווקא.

 

כ"ד.בנוגע לטענת המערערים לפיה יש לסגור את תיק ההוצאה לפועל כיוון שלא שולמה אגרה, טוען המשיב כי אין סוגרים תיק הוצאה לפועל בהעדר אגרה ותמיד קיימת האפשרות ליתן הוראה לתוספת אגרה וכי תשלום אגרה הוא ממילא עניינה של המדינה.

 

כ"ה.עיינו בפסקין הדין ובהחלטות שניתנו בגלגוליו הקודמים של התיק, שקלנו את הטענות שהעלו הצדדים בערעור, וכן עיינו בעיקרי הטיעון ובמוצגים ונתנו דעתנו לטיעונים בעל-פה שהעלו באי כוח הצדדים בדיון שנערך בפנינו ביום 24.11.2015.

 

מסקנתנו היא שדין הערעור להתקבל.

 

כ"ו.כדי להגיע להכרעה בתיק זה, שעניינו ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל, ולרבות בית משפט השלום שדחה את הערעור על החלטתה, עלינו לבחון את טיב זכותו של הבנק-המשיב ולהחליט בשאלה האם זכות זו מאפשרת למשיב לרדת במישרין לנכס.

 

בבסיס הכרעתנו עומדת האבחנה בין זכות חוזית, שהיא זכות (או חובה) של אדם מסוים ביחס לאדם אחר (jus in personam) לבין זכות קניינית שהיא זכות המופנית כלפי כל (jus in rem). אבחנה זו היא עקרונית לקביעת מכלול הסעדים, הזכויות והחובות הנובעים מאותה זכות.

 

כ"ז.אין מחלוקת בין הצדדים שהמשכון בידי המשיב הינו משכון של זכויות ולא משכנתא. כך עולה מן הכתוב בשטר המשכון עצמו ומן הרישום ברשם המשכונות.

 

באישור על רישום המשכון (מוצג ט' לתיק המוצגים מטעם המערערים) מופיע תיאורו של המשכון:

 

"זכויות במקרקעין

זכויות חוזיות שיש לחייבים, לבעל/י הנכס בנכס, לרבות עתידיות, וכל כסף שיגיע לנכס דמי נזק, כספי ביטוח, דמי שכירות, הכל כמפורט בהסכם".

 

כלומר, המשכון אשר בידי המשיב הינו לגבי זכות חוזית בלבד. אין זה משכון של קניין כדוגמת משכנתא. אין המשיב טוען, שהוא בעל זכות משכנתא אלא שמכוח הזכות אשר בידו יכול הוא לרדת במישרין לדירת המערערים כאילו היתה בידיו משכנתא.

 

כ"ח.עתה נפנה להלכה כפי שנפסקה בעניין שטיינמץ:

 

"12.יצוין, כי העתקת המשכון מן הזכות לקבלת בעלות אל הבעלות עצמה מתחוללת מכוח סעיף 9(ב) לחוק המשכון, הקובע:

"נתממשה זכות שמושכנה, כולל זכות כאמור בסעיף קטן (א), יחול המישכון על מה שניתן במימושה של הזכות...".

ראה: ע"א 196/87 שוייגר נ' לוי [1], בעמ' 34; ע"א (ת"א) 1192/97 בן חרות נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ [9]. נמצא, כי אם יעביר המוכר, על-פי דרישת הבנק, את הבעלות בנכס לקונה, יועתק המשכון מן הזכות החוזית של הקונה לקבלת בעלות בנכס אל הנכס עצמו. עם זאת כדי לתת למשכון תוקף כלפי צדדים שלישיים נדרשות פעולות נוספות. לגבי משכנתה על נכס מקרקעין הפעולה הנוספת הנדרשת היא רישום המשכנתה במרשם המקרקעין.

ראה בהקשר זה ויסמן בספרו הנ"ל [11], בעמ' 218:

"הפעולות הנדרשות כדי להשלים את כוחו של המשכון מנויות בסעיף 4 לחוק המשכון. פעולות אלה הן, בדרך כלל, הפקדה או רישום. במקרים מסוימים מצויות בדינים אחרים הוראות מיוחדות לענין זה, ואז להוראות אלה עדיפות. כך, למשל, כאשר המשכון המקורי היה על חוזה של החייב לרכישת דירה, הרי עם קבלת הבעלות בדירה מועתק המשכון אל הדירה, והפעולה שתידרש מהחייב כדי שכוחו של המשכון יהיה יפה כלפי הנושים האחרים של החייב, תהיה רישום משכנתה על הדירה בלשכת רישום המקרקעין.

מכאן, כי עד לרישום המשכנתה יהיה תוקפו של המשכון על המקרקעין כשל משכון בהסכם גרדא, כלומר הוא לא יכבול נושים אחרים של החייב".

כ"ט.אם להשליך מן האמור לעיל למקרה שבפנינו, המסקנה היא, כי מאחר שהזכות המצויה בידי הבנק-המשיב היא לזכויות עתידיות, דהיינו, עד לרישום המשכנתא בלשכת רישום המקרקעין, יהיה תוקפו של המשכון כתוקפה של זכות אובליגטורית בלבד אשר לא תכבול צדדים שלישיים.

 

ל.המשיב מפנה בטיעוניו לסעיף 18 של חוק המשכון, התשכ"ז – 1967 (להלן: "חוק המשכון") וטוען, כי על-פי הוראותיו של סעיף זה רשאי הוא לממש את המשכון לגבי הזכויות שבדירה באמצעות תיק ההוצאה לפועל שאליו צורפו המערערים כחייבים.

וזו לשונו של סעיף 18 הנ"ל:

 

"מימוש משכון על פי צו בית המשפט או צו ראש ההוצאה לפועל יהיה בדרך של מימוש נכס שהוטל עליו עיקול בהוצאה לפועל של פסק דין, זולת אם הורה ראש ההוצאה לפועל על דרך אחרת שראה אותה יעילה וצודקת יותר בנסיבות הענין".

 

ל"א.אין בידינו לקבל את טענתו זו של המשיב. הסעיף הרלוונטי לענייננו הוא סעיף 20 לחוק המשכון שכותרתו מימוש זכות שמושכנה, וזו לשונו:

 

"מושכנה זכות שיש לחייב כלפי אדם אחר, רשאי הנושה לממשה כשם שהחייב היה יכול לממשה; הוא רשאי לעשות כן אף אם חל המועד לקיום הזכות לפני המועד לקיום החיוב המובטח; והכל באין קביעה אחרת בהסכם המישכון" (ההדגשה שלנו).

 

ל"ב.בהשלכה לענייננו:

 

"החייב" הוא נחמיאס אשר זכותו על פי החוזה שבינו לבין מוכר הדירה (חב' נתיב) היא הזכות אשר מושכנה, ו"הנושה" הינו הבנק-המשיב.

 

ודוק: נכתב בסעיף "כשם שהחייב היה יכול לממשה", והרי אין אדם המעוניין לממש זכות חוזית יכול להגיש את החוזה למימוש במישרין באמצעות לשכת ההוצאה לפועל אלא אותו אדם, הנושה, נדרש קודם לכן לכך שתביעתו תידון בבית המשפט ויינתן פסק דין לזכותו.

 

ל"ג.מוסיף המשיב וטוען, כי יש לפרש את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת ככזה המורה על זכותו לממש את הנכס.

 

ואכן, כבוד הרשמת בהחלטתה מיום 7.10.2011 מתבססת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת וכותבת כך:

 

"לאור פסק הדין מיום 10/2/11 (בית המשפט המחוזי נצרת), הנני מורה לצרף את צדדי ג', א' וש' ב' , כחייבים בתיק מכח הכרזתם כעל הבעלים בנכס בפסק הדין הנ"ל.

 

המזכירות תנפיק אזהרות לידי כונס הנכסים לצורך מסירתן באופן אישי לצדדי ג'".

 

 כב' הרשמת אמנם אינה מתייחסת לשאלה מה הזכויות שניתנו למשיב עפ"י פסק הדין הנ"ל של בית המשפט המחוזי בנצרת, אלא מציינת שהמערערים הוכרזו כבעלים בנכס, אם כי מעיון בפסק הדין עולה שלא נקבע בו כי המערערים מוכרזים כבעלים בנכס.

 

החלטת כב' הרשמת להורות על פינוי המערערים מן הדירה – פירושה כי היא רואה למעשה את זכותו של המשיב בדירה כזכות קניינית של משכנתא.

 

ל"ד.דעתנו היא שהפרשנות שניתנה ע"י כב' הרשמת לפסק דינו הנ"ל של בית המשפט המחוזי בנצרת חורגת מן הסמכות הנתונה לרשם ההוצאה לפועל לפרש פסקי דין המוגשים ללשכת ההוצאה לפועל לביצוע.

 

סמכותו של רשם ההוצאה לפועל בפרשנות פסקי דין היא סמכות מוגבלת. אם עניין מסוים אינו עולה בבירור מתוך פסק הדין אין רשם ההוצאה לפועל רשאי להורות על אכיפתו.

 

אנו מפנים לדבריו של כב' השופט ס' ג'ובראן ברע"א 3450/07 מרקין נ' משה (22.11.2007):

 

"מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. היקף סמכותו של ראש ההוצאה לפועל מצומצם לאכיפת ביצועו של פסק הדין ולא לפרשנותו (ראו ע"א 347/71 סנסור נ' הקונסוליה הכללית של יוון, פ"ד כו(2), 328, 334-335 (1972)). כן קובעת ההלכה כי על ראש ההוצאה לפועל לפעול על פי האמור בפסק הדין כפשוטו והוא איננו רשאי למלא את החסר בפסק הדין על דעת עצמו. עיקרון זה תקף אף כאשר מדובר בפסק דין הניתן על פי הסכם פשרה (ראו בג"צ 389/67 תרשיש נ' יושב ראש משרד ההוצאה לפועל נתניה, פ"ד כ"ב(1) 258 (1968)).

 

בהתאם, כאשר קיימת אי בהירות באשר לתוכנו של פסק הדין המבוצע, הרי שהערכאה הראויה ליתן הבהרה לפסק הדין, על פי הצורך, איננה ראש ההוצאה לפועל, אלא בית המשפט המוסמך. אכן, לעיתים, נדרש ראש ההוצאה לפועל לאכוף פסק דין הניתן לפרשנויות שונות, או שתוכנו אינו ברור די הצורך. לשם כך מוסמך ראש ההוצאה לפועל, מכוח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, לפנות בכתב אל בית המשפט אשר נתן את פסק הדין, בבקשה להבהרה, וכך היה על ראש ההוצאה לפועל לפעול גם במקרה זה. משכך, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי לא ניתן היה "לקרוא" מתוך פסק הדין סעד של הריסה, שלא נקבע בו מפורשות, ויש לקבל את טענת "פרעתי" שבפי המשיבים".

 

ל"ה.נבחן האם היה מקום לפרשנות שנתנה כב' הרשמת בהחלטתה מיום 7.10.2011 לקביעות אשר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, ובמיוחד לפסקה הרלוונטית אשר בעמ' 26 של פסק הדין: 

 

"אני דוחה את בקשת ב' להצהרה בדבר בטלות או ביטול של הערת האזהרה והמשכון שנרשמו לטובת דיסקונט וקובע כי מעמדן של אלה עדיף וקודם למעמדה של הערת האזהרה שנרשמה לטובת ב' ועל הזכויות בגינן נרשמה אותה הערת אזהרה לטובת ב' ".

 

וכן בעמ' 27 של פסק הדין:

 

"בכפוף לקביעותיי לעניין התנהלותו של בנק הפועלים בעניין מכתב ההחרגה לעיל, ונוכח מחיקת הסעד הכספי על ידי ב' , ונוכח דחיית טענותיהם למתן סעדים הצהרתיים כלפי דיסקונט, מתקבלת תביעתם הנגדית של ב' באופן חלקי כך שמוצהר בזאת כי עסקת המכר בין נתיב לנחמיאס הייתה עסקה למראית עין בלבד ועל כן היא בטלה".

 

ל"ו.לדעתנו, בהיעדר אמירה ברורה בפסק הדין, לא ניתן לקרוא לתוכו כאילו מעניק הוא למשיב זכות לרישום משכנתא. קביעה שכזו, על סמך הדברים שנכתבו בפסק הדין, חורגת למעשה מסמכותו של רשם ההוצאה לפועל המוגדרת בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967, סעיף 12:

 

"היה רשם ההוצאה לפועל סבור שפסק הדין או חלק ממנו טעון הבהרה לשם ביצועו, רשאי הוא לפנות בכתב לבית המשפט שנתנו כדי לקבל הבהרה".

 

ל"ז.נוסיף ונציין, שגם אילו היה מורה בית המשפט בפסק דינו על זכותו של המשיב לרשום משכנתא, עדיין היה עליו לעשות זאת בלשכת רישום המקרקעין על מנת לשכלל את זכות המשכון לכדי משכנתא.

 

ל"ח.נוכח כל האמור לעיל, איננו סבורים שכב' הרשמת רשאית היתה בנסיבות אלה, להורות על צירוף המערערים כחייבים לתיק ההוצאה לפועל שפתח הבנק-המשיב, כנגד נחמיאס לצורך מימושו של הנכס, שהרי הזכות שהיתה לנחמיאס בנכס, טרם השתכללה לכדי זכות קניינית, ולכן ממילא לא יכולה היתה להיות בידי המשיב (הנושה) זכות העולה על זו שבידי נחמיאס.

 

ל"ט.המשיב מפנה בטיעוניו לפסקי דין שלטענתו מקימים חריגים הלכתיים להלכת שטיינמץ. אולם, דעתנו היא כי אותם פסקי דין אינם יוצרים חריג להלכה, והם אינם יוצרים מצב משפטי חדש שמבטל את הלכת שטיינמץ. נכון הוא, כי תוצאתם האופרטיבית של אותם פסקי דין היתה מימוש משכון על זכויות כאילו היה הוא משכנתא, זאת בניגוד להלכת שטיינמץ, אך דרך ההנמקה באותם פסקי דין היתה לרוב באמצעות דוקטרינת תום הלב והשתק דיוני, ללא קביעה כי אין עוד תוקף להלכת שטיינמץ.

 

מ.אנו מפנים לפסק דינו של כב' השופט יצחק עמית בבית משפט זה בת"א (מחוזי חי') 808/03 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' גרי (20.6.2007) ולדיונו המעמיק בהלכת שטיינמץ ובחריגיה כמפורט בפסקאות 35-45 של פסק דינו.

 

מסקנתו של כב' השופט עמית היא שהלכת שטיינמץ עודנה ההלכה המנחה לעניין משכון זכויות:

 

"41. ונחזור לדרך המלך. דומני כי האמירות המפורשות בפסקי הדין בעניין בירס, שלם ודייפני, גוברות על דעת היחיד של השופטת שטרסברג-כהן בענין נבו ועל האמירות הלא מפורשות של בית המשפט העליון במקרים שנסקרו לעיל.

 

לאור זאת, אני רואה עצמי אנוס על פי הדיבר, לקבוע כי הבנק מנוע מלרדת במישרין אל זכויותיה של רומיה בדירה, למרות שקבעתי כי הסכם המכר עומד בתוקפו.

 

לא אכחד כי דעתי אינה נוחה מהתוצאה אליה הגעתי, ואני סבור – כדעתם של השופטים שטופמן וזפט לעיל - כי ראוי שלא להרחיב את הלכת שטיינמץ על מקרים בהם הסכם המכר בתוקף. את הלכת שטיינמץ ראוי להחיל במקרים בהם הזכות החוזית הממושכנת בוטלה, או שאינה "נקיה", בשל אי קיום התחייבויות הקונה. אנמק להלן את מסקנתי..." 

 

ובהמשך:

 

"...הנה כי כן, כדי לממש את זכותו כבעל משכון, הבנק עשה דרך ארוכה שנמשכה למעלה מעשר שנים, על מנת להפריך את טענות הסרק של משפחת ציפני בדבר בטלות הסכם המכר. כשלעצמי, אני סבור כי אין טעם שאחרי כל אלו, ייאלץ הבנק לנקוט בדרך הארוכה המתחייבת לפי הלכת שטיינמץ, במקום לרדת במישרין לנכס.

שקלתי אם נוכח כל אלו, ונוכח חוסר תום הלב של דייפני, ראוי להורות כי הבנק זכאי לרדת במישרין לבית, בדומה למקרים שנדונו בפרשת פישר ודחבש לעיל, כפי שאושרו בבית המשפט העליון. אלא שחזקה עלי מצוותו של בית המשפט העליון שקבע בפרשת דייפני, היא הפרשה שלפנינו, כי קיומו של הסכם המכר אינו מקנה לבנק זכות לממש בהוצאה לפועל את זכויותיה של רומיה בדירה, מבלי לנקוט הליכים נוספים." 

 

מ"א.מקובלת עלינו עמדתו של כב' השופט י. עמית, שהלכת שטיינמץ היא ההלכה המנחה לעניין מימוש משכון על זכויות אובליגטוריות, ומכיוון שבידי המשיב משכון על זכות אובליגטורית ממילא אין באפשרותו לרדת לנכס של המערערים מבלי שתירשם לזכותו משכנתא.

 

מ"ב.נוסיף ונעיר, כי במקרה שבפנינו קבע בית המשפט המחוזי בנצרת בפסק דינו כי המעמד של הערת האזהרה והמשכון לטובת המשיב עדיף וקודם למעמד הערת האזהרה שנרשמה לטובת המערערים וכן עדיף על הזכויות בגינן נרשמה אותה הערת אזהרה לטובת המערערים ואולם אין בפסק הדין של בית המשפט המחוזי קביעה לפיה יש למשיב זכות לרשום משכנתא, סוגיה שתצטרך מן הסתם להתלבן בהליך משפטי נפרד שיגיש המשיב לבית המשפט המוסמך לקביעת זכותו לרישום משכנתא או כל סעד אחר כפי שימצא לנכון.

 

מ"ג. המסקנה אליה אנו מגיעים מייתרת אפוא את הדיון בטענות האחרות שהעלו המערערים: זהות הנכס, תקינותו של שטר המשכון והתוצאה הנובעת מאי-תשלום האגרה.

 

נוסיף ונציין, כי המשיב אינו נותר חסר סעד בכל הנוגע לגביית חובו שהרי פתוחה בפני המשיב האפשרות לנקוט בהליך משפטי מתאים בבית המשפט במסגרתו יוכל לעתור לכך שמשכון הזכויות בדירה נשוא הדיון, יירשם כמשכנתא ו/או לתבוע כל סעד אחר כפי שימצא המשיב לנכון.

 

מ"ד.התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאנו מקבלים את הערעור ומבטלים את פסק דינו של בית משפט השלום בתיק עש"א 38252-05-12 וכן מורים על ביטול החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל בחיפה מיום 27.4.2012 בתיק 02-08513-05-4 ולפיכך אנו גם מורים על ביטול הליכי הפינוי שננקטו כנגד המערערים.

 

אנו מחייבים את המשיב לשלם למערערים שכ"ט עו"ד בסכום של 12,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. הסכום ישולם על ידי המשיב לידי ב"כ המערערים בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק דיננו שאם לא כן יישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

 

הפיקדון, ככל שהופקד, יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המערערים עבור המערערים.

 

המזכירות תמציא את העתקי פסק הדין לבאי כוחם של שני הצדדים.

 

ניתן היום, כ"ה טבת תשע"ו, 06 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1

 

Picture 2

 

תמונה 4

י' גריל, שופט בכיר

[אב"ד]

 

ב' טאובר, שופטת

 

ס' ג'יוסי, שופט

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ