השופט א. ואגו:
לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דין, שניתן בבימ"ש השלום בבאר-שבע (בתיק ת"א 5910/07), על ידי כב' השופט, ס. נשיא, ע. רוזין, ביום 15.3.14, שעניינו תביעת נזיקין, בעילה של רשלנות רפואית, אשר המשיבים (המערערים שכנגד) הגישו כנגד המערערים (המשיבים שכנגד).
משהתביעה התקבלה, ונפסקו לזכות המשיבים פיצויים בסכום של 600,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט, הגישו שני הצדדים ערעורים על פסק הדין. המערערים חולקים על הקביעות בדבר חבותם בנזיקין ועל גובה הפיצוי, ואילו המשיבים, בערעור הנגדי, עותרים להגדלת הפיצוי שנפסק, ובעיקר לנוכח קיפוחם הנטען לעת קביעת הנכות התפקודית של המשיבה 1.
מהנימוקים שיפורטו בהרחבה, עמדתי היא, שיש ממש בחלק הארי של ערעור המערערים לעניין החבות, דבר המשליך, רבתי, על הצורך להיזקק ולהכריע בטענות אחרות ונוספות שהועלו בערעורים הדדיים.
מגישי התביעה בבימ"ש השלום, היו המשיבה 1 - קטינה, ילידת 20.12.98, והמשיבים 2-3 - הוריה, והנתבעים היו המערערת 1 דהיום - שירותי בריאות כללית, המפעילה את בית החולים "סורוקה" בבאר-שבע, והמערערת 2 - שהיתה אז רופאה מתמחה במחלקת אף אוזן גרון בבית החולים, והועסקה על ידי מוסד זה, והיא שביצעה, ביום 17.8.04, את הניתוח באוזנה הימנית של המשיבה 1 - ניתוח שההתרחשויות סביבו ותוצאותיו הן בבסיס עילת התביעה שהוגשה (להלן: "הניתוח"). אין חולק על כך, שהניתוח לא הניב תוצאה אופטימאלית, ועל עצם העובדה שהקטינה סובלת מחירשות באוזן ימין ומדלקת כרונית באוזן זו. סיבת הפגימות הללו והקשר בינן לבין אי-ההצלחה המלאה של הניתוח, שנויים במחלוקת בין הצדדים.
על מנת להקל על הבנת הדברים, תכונה המשיבה 1, יחד עם הוריה, בשם "הקטינה" או "המשיבה", וכמו-כן אתייחס למערערים, שירותי בריאות כללית וד"ר סגל גם יחד, בתור "המערערים", גם כאשר יוזכר הערעור שכנגד. כאשר תהיה התייחסות לפעולות המערערת 2 ספציפית, היא תוזכר גם בשמה - "ד"ר סגל".
הקטינה נותחה על ידי ד"ר סגל, שהיתה הרופאה התורנית המחלקתית באותו יום, בשל חדירת גוף זר (אבן חצץ) לתעלת האוזן הימנית, ובמטרה להוציא את האבן מאוזנה. לאחר שהקטינה שוחררה מבית החולים, למחרת, 18.8.04, היא נחבלה על ידי דלת אוטובוס שנסעה בו. המערערים טענו, לאחר הגשת התביעה, כי הנזקים בתחום א.א.ג. (אף אוזן גרון) שיוחסו לביצוע רשלני של הניתוח, נגרמו, בעצם, בעטיה של החבלה מדלת האוטובוס, שהיא בבחינת תאונת דרכים, ועל כן, צורפו המשיבים הפורמאליים דהיום בתור נתבעים, והוגש כתב תביעה מתוקן. בהמשך ההליך, חזרו בהם המערערים מטענה זו, וניתן, בהסכמה, פסק דין חלקי הדוחה התביעה נגדם. משכך - חזית המחלוקת וההכרעה במשפט, התמקדו בעילת הרשלנות שיוחסה למערערים בלבד.
כאמור, לאחר שחרור הקטינה מביה"ח, אירעה תאונה בעת הנסיעה באוטובוס. על כן, היא הופנתה שוב למיון של בי"ח סורוקה, ואובחן דימום מאוזן ימין, בשל הניתוח של יום קודם. היא שוחררה שוב, אך בעקבות החמרה במצבה ותלונות על סחרחורות, הקאות, כאבי ראש ובטן, והליכה לא יציבה - אטקסיה, וישנוניות, היא אושפזה שוב ב- 20.8.04. כשהועברה למחלקת א.א.ג, ובוצע צילום CT, העלה הצילום כי חתיכות מאבן החצץ נותרו בחלל האוזן התיכונה לאחר הניתוח, והיא נזקקה לניתוח נוסף. זה בוצע על ידי מנהל המחלקה, ובמהלכו הוצאו חתיכות החצץ והתובעת שוחררה לביתה. ברם, אף לאחר הניתוח השני, שהיה מוצלח, ועל כך אין חולק, נותרה הקטינה סובלת מליקוי שמיעה עמוק באוזן ימין, וכן הוסיפה לסבול מדלקת כרונית של האוזן התיכונה, עם הפרשה מוגלתית.
אקדים את המאוחר, ואתמצת, כי בית המשפט קבע, תוך אימוץ והעדפת חוות דעתו של המומחה שמינה, פרופ' ג. מרשק, כי נזקי הקטינה נגרמו בשל התרשלות רפואית סביב ביצוע הניתוח בידי ד"ר סגל, וכי הקטינה סובלת מנכות רפואית צמיתה, משוקללת, בשיעור של 19% (10% בגין החירשות באוזן ימין ו- 10% בגין הדלקות הכרוניות). נכות זו גרמה, לפי קביעת בימ"ש השלום, לנכות תפקודית של 15%, ובהתאם - נעשה חישוב הפיצוי בראשי הנזק המתייחסים להפסדי השתכרות. כמו כן, פוצתה הקטינה על נזק לא ממוני (כאב וסבל), על הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה, וכן בגין עזרת צד ג' והפסדי פנסיה. בנוסף - ולכך נתייחס בהמשך - נפסק פיצוי בסכום של 50,000 ₪, בשל פגיעה באוטונומיה, בהיעדר הסבר מקדים מלא, טרם הניתוח, להורי הקטינה, בדבר הסיכון לאובדן שמיעה בעטיו של ההליך הרפואי.
בפסק הדין, נשוא הערעורים, נדונה, ראש וראשונה, שאלת האחריות, והאמנם התרשלו המערערים בהתנהלות לפני, במהלך, ולאחר הניתוח, באופן שנקשר בקשר סיבתי לנזקי הקטינה ולנכות שנגרמה לה. נדמה, שלא היתה מחלוקת על קיום חובת זהירות מושגית ביחסים שבין רופא למטופל, ובין המוסד הרפואי לחולה המתאשפז בו. הדיון התמקד בחובת הזהירות הקונקרטית ובהפרתה הנטענת בנסיבות, ועל קיום קשר סיבתי בין ההפרות הללו לפגימות אצל הקטינה.
