ע"א 46429-08-16 באגט מרציאנו בע"מ ואח' נ' מרציאנו

 1.לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' ליפשיץ-פריבס) בתא"ח 46116-03-12 מיום 19.6.16. במסגרת פסק הדין, התקבלה תביעת המשיב ובית המשפט קבע כי על המערערים לפנות את החנות ברח' יפו 31 בירושלים הידועה כגוש 30035 חלקה 17 תת חלקה 9 (להלן: "החנות"). בית המשפט הוסיף וקבע כי על אף הקביעות המשפטיות בנוגע לביטול הסכם הרכישה של אותה חנות ועל אף ממצאים שמצא באשר לתשלומים ששולמו, הקביעה לגבי סילוק היד אינה מותנית בהשבה כספית, בהעדר תביעת השבה. בית המשפט חייב את המערערים בתשלום הוצאות משפט למשיב וכן שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 20,000 ₪.

2.התביעה הוגשה כתביעה לפינוי מושכר לפי פרק טז לתקסד"א. ביום 3.7.12, לאחר שעיין בית המשפט קמא בכתבי הטענות ומצא כי מדובר בתביעה מורכבת, הועברה התביעה לסדר דין רגיל.

3.נקדים ונציין, כי ב"כ הצדדים ובעקבותיהם בית המשפט קמא, לא הקפידו להבחין בין הצדדים להסכמים השונים וכתוצאה מכך ראה בית המשפט ביוסף מרציאנו (להלן: "המערער"), כמי שהתחייב לרכוש את זכויות המשיב בחנות, וכמי שלא שילם את דמי השכירות. זאת שעה שביחס להסכם השכירות של החנות, הצדדים הינם המשיב מצד אחד ובאגט מרציאנו בע"מ (להלן: "המערערת"), מצד שני, כאשר המערער חתום עליו כאחד ממנהלי המערערת. ביחס להסכם הרכישה של החנות, הצדדים הם המשיב מצד אחד ומשה מרציאנו - בנו של המערער מצד שני (להלן: "משה"). הצדדים הרלוונטיים להסכם בעניין מכירת זכויות המערער בדירה במבשרת למשיב, הם המערער עצמו והמשיב. נציין כי אחת המחלוקות המרכזיות בין הצדדים היתה שאלת קיזוז הנוגעת להעברת זכויות המערער בדירה במבשרת למשיב כחלק מהתשלום עבור רכישת הזכויות בחנות.

4.המערערים מבקשים לבטל את פסק הדין הקובע את פינוי החנות, לקבוע כי המערער לא הפר את הסכם הרכישה של החנות ולחלופין, לקבוע כי לא ניתן להורות על סילוק המערער מהחנות, אלא אם יופקד בידיו מלוא סכום ההשבה בגין הכספים ששולמו על ידו בגין העסקה כשהם משוערכים ליום ההשבה.

5.בית המשפט קמא הכריע במחלוקות העובדתיות בין הצדדים. קבע כי המערער לא שילם את מלוא התמורה, שהיה עליו לשלם בגין רכישת זכויות המשיב בחנות והעדיף את גרסת המשיב לפיה זכויות המערער בדירה במבשרת הועברו אליו קודם למכירת הדירה לצד ג'.

6.לאור מסקנותיו אלה, קבע בית המשפט כי מעמדו של המערער בחנות הינו כשוכר אשר הפר את התחייבותו לשלם את דמי השכירות ועקב כך החליט להורות על פינוי החנות. בהמשך, התייחס בית המשפט קמא לשני המערערים כשוכרים אשר הפרו את הסכם השכירות ממועד כריתת הסכם המכר לגבי החנות ועד למועד הגשת התביעה, בכך שלא שילמו דמי שכירות.

7.לאחר שעיינו בפסק הדין ובטענות הצדדים, מצאנו כי נפלה טעות בקביעת בית המשפט לפיה יש לראות את מעמדו של המערער כשוכר. השוכרת על פי הסכם השכירות המקורי היא המערערת. מי שחתום כרוכש על זיכרון הדברים לרכישת הזכויות בחנות הוא משה, והמערער עצמו אינו צד להסכם השכירות ואף לא להסכם הרכישה של הזכויות בחנות. בנסיבות אלה, לא הוכחה זכות של המערער להחזיק בנכס לא כשוכר ולא כרוכש. לפיכך, מסקנתנו היא שהיה מקום להורות על פינוי המערער מן החנות אך לא מן הטעמים שמצא בית המשפט קמא.

8.אשר למערערת, נטען כי משנחתם הסכם לרכישת הזכויות בחנות, לא חלה עליה עוד חובה לשלם דמי שכירות למשיב ואין מחלוקת כי היא לא שילמה את דמי השכירות לאורך התקופה. משקבע בית המשפט קמא כי יתרת התמורה בגין רכישת הזכויות בחנות לא שולמה, והזכויות לא הועברו למשה, הרי שיש לראות באי תשלום דמי השכירות למשיב הפרת חוזה על ידי המערערת, אשר הצדיק את פינויה מהחנות.

9.נוסיף, כי גם אם היינו רואים את המערער כמי שהתחייב לרכוש את הזכויות בחנות (באמצעות בנו משה), הרי שהתחייבותו לשלם את מלוא התמורה הופרה וניתן לראות בהגשת כתב התביעה משום הודעת ביטול, במיוחד לאור הנטען בסעיף 14 לכתב התביעה ובסעיף 15 לתצהירו של המשיב. גם מטעם זה היה ראוי להורות על פינויו של המערער מן החנות.

10.המערערים מלינים על כך שבית המשפט לא היתנה את פינוי החנות בהשבת הכספים ששולמו מכח ההתחייבות לרכישת הזכויות בה. לפני בית המשפט קמא, הסתפקו המערערים בטענה כי חוזה הרכישה לא הופר וכפי שציין בית המשפט קמא, לא הוגשה תביעה להשבת הכספים ששולמו ולא נערך דיון בזכויות ההדדיות של הצדדים, עקב הפרת ההסכם. נוסיף לכך, כי כפי שציינו לעיל, הצדדים להסכם הרכישה אינם אותם צדדים להסכם השכירות. לאור זאת, לא יכול היה בית המשפט להידרש להתחשבנות הכספית בין הצדדים כפי שנטענה.