ע"א 45009-09-14 חברה לתרבות פנאי וספורט בת-ים בע"מ ואח' נ' וינפלד

1.ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב – יפו (כב' השופט קליין) מיום 16.8.14, אשר קיבל באופן חלקי את התביעה שהגיש המשיב כנגד המערערות.

המשיב טען בתביעתו כי נגרמו לו נזקים כתוצאה מהתרשלותן של המערערות באי הצגת חוזה העסקתו בפני הממונה על השכר באוצר (להלן: הממונה), כאשר נדרש להשיב כספים אשר קיבל ביתר לאחר שנמצא כי חוזה העסקתו לא קיבל את אישור הממונה בהתאם לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב, תשמ"ה-1985 (להלן: החוק).

בהתאם, פסק גם בית הדין לעבודה כי על המשיב להשיב את הסכומים שקיבל ביתר.

במסגרת פסק הדין, דחה בית משפט קמא טענות מקדמיות של המערערות כשאלת הסמכות העניינית, טענות של מעשה בית דין נוכח פסק דינו של בית הדין לעבודה, העדר יריבות וטענת התיישנות.

כך גם דחה טענות המערערות בעניין הקשר הסיבתי.

במסגרת הדיון בפני בית משפט קמא התייצב היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ"ש) אשר הביע את עמדתו בכתב. ב"כ היועמ"ש טען כי מאחר והסכם ההעסקה לא קיבל את אישור הממונה, ההסכם בטל בהתאם לסעיף 29 לחוק, וכי קבלת התביעה הנזיקית משמעותה כי התוצאה המעשית תהיה "אכיפה" של ההסכם שבין הצדדים ו"כמסלול עוקף" לסעיף 29 לחוק, אשר מטרתו וייעודו לשמור על הקופה הציבורית מפני חריגות שכר. כך גם נטען כי יש בכך גם פגיעה בעקרון שלטון החוק.

מנגד, טען המשיב כי אין להעמיד את האינטרס הציבורי כאינטרס על וכי לא ייתכן כי רשות ציבורית תשכור שירותיו של אזרח ולאחר שקיבלה את התמורה תשנה את שכרו ותדרוש החזרי כספים. עוד נטען כי קיים כלי נוסף בדמות "חיוב אישי" על כתפי נושאי התפקידים ברשויות המקומיות, בגין הוצאה כספית מקופת הרשות שלא כדין. לבסוף טען בנושא זה, כי בשונה מהפסיקה שהובאה, הרי בנסיבות דנן מדובר על בסיס שכרו אותו הוא נדרש להשיב ולא על תנאי הפרישה וכיוצא בזה.

ואכן, בית המשפט קמא סבר כי יש לקבל את עמדת המשיב בכל הנוגע לכספים ששולמו לו כשכר עבודתו ואשר אותם הוא נדרש להשיב, ומנגד יש לקבל את עמדת היועמ"ש והתחשיב שהוגש בכל הנוגע לתשלומי הפרישה וכיוצ"ב.

התוצאה האופרטיבית חייבה את המערערות בתשלום למשיב, בעוד שבהתאם לפסק הדין בבית הדין לעבודה, התוצאה הייתה כי על המשיב לשלם למערערות ואף נפתח תיק הוצל"פ כנגדו.

בנוסף חייב בית המשפט את המערערות בהוצאות המשפט וכן בתשלום שכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪ הן למשיב והן לצד שלישי.

2.במסגרת הערעור חזרו הצדדים על הנטען על ידם וכך גם פרטו הן המערערות והן ב"כ היועמ"ש, בהרחבה, השגותיהם על פסק דינו של בית משפט קמא, ובמיוחד נטענה הטענה כי אם יוותר פסק דינו של בית משפט קמא על מכונו, משמעות האמור אכיפה של הסכם בלתי חוקי ולמעשה התעלמות ממטרת החקיקה ואשר הוסמך הממונה.

זאת, להבדיל משאלת האפשרות של הגשת תביעה אישית כנגד הפועלים מטעם הרשות.

3.לאחר ששמענו ברוב קשב את טענות הצדדים, סברנו כי יש מקום להגיע להסדר כספי בכל הקשור לערעור, וכפי שצויין על ידינו, במיוחד כשעל פני הדברים הנושא העקרוני לא היה בעל חשיבות למשיב כפי שהינו בעל חשיבות למערערות וליועמ"ש, כך גם בהתחשב בנסיבות האישיות.

נוכח הערות בית המשפט הגיעו הצדדים להליך, להסכמה עקרונית אשר הייתה כפופה לאישור, לרבות אישורו של היועמ"ש, אישורים אשר ניתנו בסופו של יום, תוך שב"כ היועמ"ש ציינה בשם הממונה כי הסכמתו הינה לפנים משורת הדין, בהתחשב בנסיבות ובהמלצת בית המשפט, תוך הבהרה כי המשמעות האופרטיבית הינה הפחתת סכום ההשבה בה חוייב המשיב בהחלטת הממונה, אשר הסכים לכך, כאמור, בגין הנסיבות האישיות של המשיב כפי שעלו במסגרת ההליך.

4.משכך, ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, לפיה המשיב ישאיר בידיו את הסכום שקיבל בסך 146,280 ₪ וכך גם ניתן צו שיפוטי, ובהסכמת המשיב, למגדל קרן מקפת, לפיו הכספים שהצטברו לזכותו של המשיב ברכיב פיצויי הפיטורים יוחזרו למערערת 2 (העירייה).