אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ע"א 4220-12 מחמד אלעוקבי ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל

ע"א 4220-12 מחמד אלעוקבי ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל

תאריך פרסום : 14/05/2015 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
4220-12
14/05/2015
בפני השופטים:
1. המשנה לנשיאה א' רובינשטיין
2. ס' ג'ובראן
3. א' חיות


- נגד -
המערערים:
1. סלימאן מחמד אלעוקבי ז"ל
2. סעיד עלי אלעוקבי
3. מאג'ד עלי סלימאן אלעוקבי
4. מאהר עלי אלעוקבי
5. פאטמה אלנברי אלעוקבי
6. נואל אלאעסם אלעוקבי
7. דלאל אלעוקבי
8. תמאם אלעוקבי
9. רג'א אלעוקבי
10. חסן (נורי) סלימאן אלעוקבי
11. אנואר סלימאן אלעוקבי
12. אברהים סילמאן אלעוקבי
13. סעיד סלימאן אלעוקבי
14. חליל סלימאן אלעוקבי
15. רחאב סלימאן אלעוקבי
16. חלמה סלימאן אלעוקבי

עו"ד מיכאל ספרד
עו"ד אדר גרייבסקי
המשיבה:
מדינת ישראל
עו"ד משה גולן
עו"ד חבצלת יהל
פסק דין

 

 

השופטת א' חיות:

 

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' סגנית הנשיא ש' דברת) מיום 15.3.2012. פסק הדין ניתן במאוחד בשישה תיקי הסדר מקרקעין (ת"א 7161/06, ת"א 7275/06, ת"א 7276/06, ת"א 1114/07, ת"א 1115/07 ות"א 5278/08), ולפיו נדחו תביעות המערערים לבעלות בחלקות אדמה שונות בנגב הצפוני ונתקבלה טענת המדינה כי יש לרשום את הבעלות בחלקות אלה על שמה ועל שם רשות הפיתוח.

 

רקע הדברים ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

  1. בשנת 1971 החל באדמות הנגב הצפוני הליך הסדר מקרקעין לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת ההסדר). במסגרת הליך זה תבע המערער 1 בעלות על שלוש חלקות אדמה מדרום לרהט (הידועות כערקיב 2, ערקיב 6 וערקיב 60) ושלוש חלקות אדמה מצפון לנתיבות (הידועות כשריעה 132, שריעה 133 ושריעה 134) (להלן: חלקות ערקיב ו- חלקות שריעה בהתאמה, וביחד החלקות). המדינה מצדה תבעה אף היא בעלות על החלקות האמורות וסמכה את תביעתה זו בעיקרו של דבר על העובדה שהחלקות מצויות בתחומי הגושים באותו אזור ששטחם הכולל הופקע על ידה בשנת 1954 מכוח חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953 (להלן: חוק הרכישה). הליך ההסדר הנוגע, בין היתר, לחלקות הנדונות לא הושלם לאורך שנים ארוכות ובשנת 2006 הגישו יורשיו של המערער 1 (המערערים 16-2) שש תביעות לבית המשפט קמא בהן עתרו להצהיר על בעלותם בחלקות ולרושמן על שמם.

 

  1. הדיון בשש התביעות שהגישו המערערים אוחד ובפסק דינו מיום 15.3.2012 דחה אותן בית המשפט קמא, כאמור, והורה לרשום על שם המדינה ורשות הפיתוח את הגושים בהם מצויות, בין היתר, גם החלקות הנדונות (גושים מספר 400367, 400369, 400371, 400526 ו-400527). תחילה בחן בית המשפט את תוקפה של ההפקעה שבוצעה על ידי המדינה בשנת 1954 על פי חוק הרכישה, ובדחותו שורה של טענות שהעלו המערערים כנגד תוקפה של הפקעה זו הגיע אל המסקנה כי ההפקעה נעשתה כדין וכי יש לדחות את תסקיר התביעה של המערערים בו טענו לבעלות בחלקות. עם זאת, קבע בית המשפט קמא בהסתמכו על ההלכה שנפסקה בע"א 4067/07 ג'בארין נ' מדינת ישראל (3.1.2010) (להלן: עניין ג'בארין) כי העובדה שמדובר בהפקעה בת תוקף אינה מייתרת את הצורך לדון בשאלת הזכויות שהיו למערערים, אם בכלל, טרם ההפקעה וזאת לצורך הכרעה בסוגית הפיצוי הנגזרת מכך. בדונו בשאלה זו ניתח בית המשפט קמא את הוראות חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), ובכלל זה ההוראות שבסעיפים 156-152 לחוק, וקבע כי דברי החקיקה המרכזיים שעל פיהם יש לבחון את שאלת הזכויות שהיו למערערים טרם ההפקעה משנת 1954, הם: חוק הקרקעות העות'מאני משנת 1274 להיג'רה (1858) (להלן: חוק הקרקעות העות'מאני או חוק הקרקעות) ופקודת הקרקעות (מוואת) 1921 (להלן: פקודת המוואת), שהיו בתוקף במועד הקובע (1954). זאת נוכח הוראת סעיף 156 לחוק המקרקעין הקובעת כי הוראות סעיפים 155-152 המבטלות את סיווגי הקרקעות שהיו קיימים על פי החקיקה העות'מאנית, אין בהן כדי לגרוע מזכויות שנרכשו במקרקעין ערב חקיקתו של חוק המקרקעין.

 

  1. בית המשפט בחן את זכויות המערערים בחלקות במועד הקובע (1954) על פי ההוראות שבחוק הקרקעות ובפקודת המוואת והגיע אל המסקנה כי מקרקעין אלה היו במועד הקובע מקרקעין מסוג מוואת בבעלות המדינה. במסקנתו זו נסמך בית המשפט המחוזי בעיקרו של דבר על חוות דעת המומחית מטעם המדינה פרופ' רות קרק אותה העדיף על פני חוות דעת המומחה מטעם המערערים פרופ' אורן יפתחאל. בית המשפט דחה את טענת המערערים כי החלקות שבמחלוקת הן קרקעות מסוג "מירי" אשר הוחזקו ועובדו מקדמת דנא על ידי שבט אלעוקבי אליו הם משתייכים (להלן: שבט אלעוקבי או השבט). כמו כן, נדחתה על ידו טענתם כי גם אם מדובר בקרקע מסוג מוואת הם רכשו בה זכויות מכוח עיבוד והחייאה. עוד דחה בית המשפט את טענת המערערים לפיה בשלב כלשהו ועל פי הסדרים פנימיים שנעשו בין בני השבט, נרכשו זכויות הבעלות באותן החלקות על ידי משפחת המערערים. בהקשר זה לא קיבל בית המשפט את טענת המערערים לפיה בתקופת השלטון העות'מאני וכן בתקופת השלטון המנדטורי שבא אחריו, נהנו השבטים הבדואים בנגב ובכללם שבט אלעוקבי מאוטונומיה אשר מכוחה הכירו השלטונות בהסדרים פנימיים שנערכו על ידי בני השבט לגבי הקרקעות בנגב כהסדרים תקפים המשקפים זכויות קנייניות, גם אם הזכויות הללו לא נרשמו בטאבו.

 

           בית המשפט קמא עמד על כך שעל מנת שקרקע תיחשב כקרקע מירי לפי חוק הקרקעות העות'מאני יש להראות כי הוקצתה בזמן כלשהו למאן דהו על ידי השלטונות. בית המשפט קמא קבע שלא הוכח על ידי המערערים שהחלקות הוקצו בזמן כלשהו על ידי השלטונות למשפחתם או לכל אדם אחר ומכאן שלא הוכח על ידם כי מדובר בקרקע מירי. מנגד, כך קבע, יש לסווג את החלקות למועד ההפקעה כקרקע מוואת בבעלות המדינה וזאת משום שבנוסף לכך וכעולה מחוות דעתה של פרופ' קרק, בשנה שבה נחקק חוק הקרקעות העות'מאני (1858) עמדו החלקות שוממות ובלתי מעובדות והיו מרוחקות יותר ממייל וחצי (2.2185 ק"מ) מישוב קבע, ובכך התקיימו בהן התנאים שקבע חוק הקרקעות לצורך סיווגה של קרקע כקרקע מוואת. במחלוקת העובדתית שנפלה בין הצדדים בשאלת ריחוק החלקות ממקום ישוב בעת חקיקת חוק הקרקעות, קבע בית המשפט קמא כי המערערים לא עמדו בנטל להוכיח את דבר קיומו של ישוב קבע במרחק של מייל וחצי מהחלקות ואף לא הוכיחו כי השבט ישב אי פעם בחלקות שבמחלוקת. לעניין זה אימץ בית המשפט קמא את חוות דעתה של המומחית מטעם המדינה, פרופ' רות קרק, אשר העידה כי עד סוף מלחמת העולם הראשונה (1918) לא היו ישובי קבע באזור החלקות והן עמדו שוממות ובלתי מעובדת, והעדיף אותה על פני חוות דעתו של המומחה מטעם המערערים, פרופ' אורן יפתחאל, אשר טען כי השבט הקים ישובים בחלקות ועיבד אותן מימים ימימה. בית המשפט קמא עמד על כך שחוות דעתה של פרופ' קרק הייתה מפורטת ויסודית והסתמכה על מקורות היסטוריים מהימנים מהם עולה כי החלקות היו בתקופה הרלבנטית שטחי בור שוממים. לעומת זאת, כך קבע בית המשפט, התנהלותו של פרופ' יפתחאל הותירה תחושה לא נוחה ופגמה במהימנותו. בית המשפט קמא עמד על כך שבמהלך חקירתו הנגדית התברר כי פרופ' יפתחאל הסתמך על מקורות מבלי שקרא אותם, ציטט באופן מגמתי חלק מהמקורות עליהם התבסס והתעלם ממקורות אשר לא תמכו במסקנה אותה ביקש להציג. אשר לאפשרות לרכוש זכויות בחלקות מסוג מוואת על דרך של עיבוד והחייאה קבע בית המשפט כי אפשרות זו בוטלה עם חקיקתה של פקודת המוואת בשנת 1921, ועל כן היה על המערערים להוכיח כי עיבדו והחיו את החלקות לפני 1921. בהתבסס על חוות דעתה ועל עדותה של פרופ' קרק הגיע בית המשפט קמא אל המסקנה כי החלקות עמדו שוממות ובלתי מעובדות גם במועד שבו נחקקה פקודת המוואת בשנת 1921. לפיכך קבע, כי החלקות היו מאז ומעולם קרקע מסוג מוואת אשר בהן מוקנית הבעלות למדינה ובשום שלב לא התקיימו התנאים הנדרשים לשינוי סיווגן ממוואת למירי ולרכישת בבעלות פרטית בהן על ידי משפחת המערערים.

 

  1. עוד קבע בית המשפט קמא כי חוות הדעת הנוספות שהגישו המערערים לגבי מצב החלקות בשנים שלפני קום המדינה אף הן אינן מסייעות להם. אשר לחוות דעתו של מפענח תצלומי האוויר מטעם המערערים, מר שלמה בן יוסף (להלן: בן יוסף), קבע בית המשפט קמא כי היא אינה יכולה לבסס את טענות המערערים לעיבוד והחזקה של החלקות בשנים הרלבנטיות בהינתן העובדה כי היא מבוססת על תצלום אוויר אחד ויחיד משנת 1945. בית המשפט קמא הדגיש כי על פי עדותו של בן יוסף עולה מתצלום האוויר שבשנת 1945 עובדו החלקות באופן דליל ביותר וכי טענתו של בן יוסף כאילו באותה השנה היה קיים בשטח החלקות ישוב כפרי בדואי אין לה בסיס והיא מתייחסת לפריסה דלילה של אוכלוסייה המשתרעת על שטח של 30,000 דונם. אשר לחוות דעתו של המודד מטעם המערערים, מר אבו פריחה (להלן: אבו פריחה), עמד בית המשפט קמא על כך שכלל האתרים שסומנו על ידו במפה ולגביהם נטען כי הם מעידים על קיומו של יישוב בדואי קדום באזור החלקות, מצויים כולם, למעט אחד, מחוץ לשטח החלקות. כמו כן, ציין בית המשפט קמא כי אבו פריחה הודה בעדותו שכלל לא מדד את תחום החלקות ורק סימן במפה אתרים אליהם הפנו אותו המערערים. נוסף על כך, אישר אבו פריחה בעדותו כי חלק מהאתרים שסומנו במפה אותה הציג כלל לא מצויים בשטח במקום שסומן על ידו. לפיכך, קבע בית המשפט קמא כי חוות דעת זו אף היא אינה מבססת את טענת המערערים בדבר קיומו של יישוב קבע במרחק של מייל וחצי מהחלקות בתקופה הרלבנטית ואף לא את היותן מעובדות לפני חקיקת פקודת המוואת בשנת 1921.

 

  1. בנוסף, דחה בית המשפט קמא את טענת המערערים לפיה גם התיישבות נוודית או נוודית למחצה (כלומר, התיישבות הנודדת בתוך תא שטח אחד על פי עונות השנה), יכולה להיחשב לפי חוק הקרקעות העות'מאני כ"ישוב" אשר הקרקעות הסמוכות אליו לא יחשבו לאדמות מוואת. בית המשפט קמא עמד על כך שעל פי הפירוש שניתן בפסיקה לחוק הקרקעות, ישוב שהאדמות המקיפות אותו לא ייחשבו לאדמות מוואת הוא ישוב קבע הנטוע במקום אחד לאורך כל ימות השנה. לפיכך, קבע בית המשפט קמא כי אף אם שבט אלעוקבי נדד באזור החלקות בין השנים 1858 ו- 1921 אין בכך כדי להקנות להם בעלות בחלקות. כפי שכבר צוין, דחה בית המשפט את טענת המערערים לפיה גם אם בשלב כלשהו סווגו החלקות כמוואת הם רכשו בעלות בחלקות בשל עיבוד והחייאה שלהן. בהקשר זה הוסיף בית המשפט וקבע כי גם אלמלא נדחתה ברמה העובדתית טענת המערערים בדבר עיבוד והחייאה של החלקות, לא היה בעיבוד והחייאה שלהן בלבד כדי להוביל אל המסקנה שהמערערים הפכו לבעלי החלקות וזאת משום שהחלקות או איזה מהן מעולם לא נרשמו בטאבו על שמם, על שם המערער 1 שהוא מורישם או על שם מי שממנו ירש המערער 1 זכויות באותן חלקות על פי הנטען. בהקשר זה הזכיר בית המשפט את הוראת סעיף 2 לפקודת המוואת לפיה מי שעיבד קרקע מוואת לפני פרסום הפקודה נדרש להירשם כבעל הזכויות בתוך חודשיים מיום פרסומה שאם לא כן יאבד את זכויותיו בקרקע. בית המשפט קמא הוסיף ודחה את טענת המערערים לפיה השבט לא נדרש לרשום את החלקות על שמו בטאבו על מנת לרכוש בהן זכויות משום שהשלטון העות'מאני והשלטון המנדטורי העניקו לבדואים אוטונומיה בשטחי הנגב ונתנו תוקף חוקי לזכויות שנרכשו בקרקע לפי הדין הבדואי המסורתי. בית המשפט קמא אימץ גם בעניין זה את חוות דעתה של פרופ' קרק, לפיה הן בתקופה העות'מאנית והן בתקופת המנדט לא הייתה הכרה גורפת בבעלותם של הבדואים על קרקעות הנגב, והעדיף אותה על פני חוות דעתו של פרופ' יפתחאל אשר גרס כי השלטון העות'מאני והשלטון המנדטורי נתנו תוקף חוקי לזכויות שנרכשו על פי הדין הבדואי המסורתי, גם מבלי שנרשמו בטאבו. בית המשפט קמא דחה בהקשר זה את טענת המערערים לפיה יש תימוכין לגרסתם בהכרזה שהשמיע ווינסטון צ'רצ'יל, שר המושבות, בפגישה שקיים עם הנציב העליון בשנת 1921, לפיה הבריטים לא יפגעו בזכויותיהם ובמנהגיהם המיוחדים (Special Rights and Customs) של הבדואים (Official Report, 29 March 1921, Great Britain Public Record Office, C.O. 733/2/77; להלן: הצהרת צ'רצ'יל). בית המשפט קמא קבע בעניין זה כי לא ניתן לייחס מעמד חוקי להכרזה האמורה מבלי שעוגנה בדברי חקיקה מפורשים וכי לו היו הבריטים מעוניינים במתן מעמד משפטי מחייב למערכת הבעלויות הבדואית בקרקע, יש להניח כי היו נותנים לכך ביטוי בחקיקה רשמית. כמו כן, קבע בית המשפט קמא כי כלל לא ברור למה התכוון צ'רצ'יל בהצהרה האמורה ועל כן לא ניתן להסתמך על הצהרה זו על מנת ליצור זכויות חוקיות יש מאין.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ