ע"א 3701-14 בן נתן ואח' נ' עטר ואח'

השופטת א' חיות:

           ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ב' טולקובסקי) מיום 6.3.2014, אשר דחה את תביעת המערערים נגד המשיבים למתן חשבונות.

רקע עובדתי

1. בשנת 1972 ייסדו המערערים וגורמים נוספים תחנת מוניות בעיר חולון בשם "מוניות שרת נאות רחל" (להלן: התחנה), ולטענתם התנהלה התחנה כשותפות לא רשומה (להלן: השותפות). המשיב 1, רפאל עטר (להלן: עטר) הצטרף לתחנה בשנת 1986 כנהג מונית ובחלוף כעשר שנים רכש בה זכות חבר. בשנת 1997 אף נבחר עטר לשמש כאחד ממנהלי התחנה ובאותה השנה הקימו חברי התחנה חברה לניהולה בשם "מוניות שרת נאות רחל בע"מ" (להלן: החברה או חברת הניהול הישנה). לטענת המערערים, עטר העביר את מניות חברת הניהול הישנה על שמו בחוסר סמכות לאחר שבאסיפה הכללית של חברי התחנה מיום 3.8.2009 הוחלט על הדחתו מתפקידו כמנהל התחנה. לאחר הדחתו הקימו חברי התחנה חברת ניהול חדשה באותו שם ולבקשתם הורה בית המשפט המחוזי להסיר משמה של חברת הניהול הישנה את המילים מוניות שרת נאות רחל, ושמה שונה למוניות ר.ע. ארגמן חולון בע"מ, היא המשיבה 3. פרט למשיבה 3 יש לעטר החזקות בשתי חברות נוספות - המשיבה 4, חברת ע. דן הסעות ושירותי מסלקה בע"מ (להלן: דן הסעות) שעיקר עיסוקה בהשכרת מוניות לנהגים תמורת תשלום חודשי קבוע, והמשיבה 5, חברת לימוזין ר.ג. הסעות בע"מ (להלן: לימוזין הסעות), חברה שהחלה לפעול בשנת 1997 כחברת הסעות ובבעלותה אוטובוסים זעירים ומוניות ולה רישיון עסק קבוע כחברת הסעות משנת 1999. עטר רכש 50% ממניות לימוזין הסעות בשנת 1997 ובשנת 2009 העביר את מניותיו בלימוזין הסעות לרעייתו, המשיבה 2, ויולט (להלן: ויולט) המחזיקה כיום ב-100% ממניותיה.

2. לטענת המערערים עטר עשה שימוש שלא כדין בהזדמנויות עסקיות של התחנה והעביר אותן לדן הסעות וללימוזין הסעות, עשה שימוש שלא כדין במשאבי התחנה וניהל את שתי החברות ממשרדיה ועל חשבונה. עוד טענו המערערים כי ויולט מסייעת לעטר בכך, לרבות בדרך של רישום מניות ונכסים על שמה. בין הצדדים התנהלו הליכים רבים והערעור דנן עניינו בתביעה שהגישו המערערים נגד המשיבים בשנת 2009 ובה עתרו לסעד כספי בסך 4,000,000 ש"ח וכן עתרו להכריז על נכסי המשיבים, שהתקבלו לטענת המערערים שלא כדין ותוך ניגוד עניינים של עטר, כנכסי השותפות השייכים למערערים. בקדם המשפט הסכימו הצדדים כי רואה החשבון יהודה בר לב ימונה כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: המומחה מטעם בית המשפט או המומחה) ויבדוק את כלל חשבונות חברת הניהול הישנה בשבע השנים האחרונות. עוד הוסכם כי המומחה יבחן האם החשבון של חברת הניהול הישנה היה חשבון מסלקה ואם נלקחו ממנה כספים שלא כדין. לצורך כך הוסמך המומחה לפנות למנהלי החשבונות ולרואה החשבון של חברת הניהול הישנה ולקבל מהם כל מסמך שידרוש. המומחה נתן את חוות דעתו ביום 9.6.2010 ובה סיכם כי מצא שבחברת הניהול הישנה התקיימה פעילות של סליקה, אך פעילות זו בוצעה בתשלומים שהועברו לחברה על-ידי לקוחותיה ובהם גם לימוזין הסעות. עוד מצא המומחה כי עטר פעל בניגוד עניינים עת שימש כמנהל החברה וכן כמנהלה של לימוזין הסעות שסיפקה עבודה לתחנה אותה מפעילה החברה. המומחה הוסיף ובדק קיומן של הוצאות חריגות לכאורה שהוצאו על-ידי עטר וציין כי קיבל הסברים שהניחו את דעתו להוצאות שונות למעט שלוש הוצאות (שלא כאן המקום לפרטן) ולאחר קבלת הסברים מן הצדדים תיקן את חוות הדעת ביום 7.9.2011 וצמצם את ההוצאות השנויות במחלוקת לאחת בלבד – הוצאות עבור קניות שביצעו עובדי החברה בסכומים שנעים בין 970 ל-2200 ש"ח במקום מתן תלושי חג, בסך כולל של 6,288 ש"ח (מוצגים מש/12 ו-מש/25).

           לאחר קבלת חוות דעת המומחה ביקשו המערערים לתקן את תביעתם ולהוסיף סעד של מתן חשבונות ובית המשפט החליט כי התביעה תפוצל כך שתחילה תידון התביעה למתן חשבונות. המערערים תמכו את תביעתם בחוות דעת מומחה מטעמם, רואה החשבון איציק סלובודיאנסקי (להלן: סלובודיאנסקי), ואילו המשיבים סמכו ידיהם על חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, שאף נחקר על חוות דעתו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

2. בית המשפט בחן את סוגיית ניהול חשבון החברה ואימץ בהקשר זה את חוות הדעת של המומחה מטעמו, לפיה חשבון החברה נוהל כחשבון מסלקה כך שהחברה גבתה מלקוחותיה, לרבות לימוזין הסעות, דמי נסיעה אותם שילמה לנהגים ולא זכתה להכנסות או רווחים כלשהם מפעולה זו. בית המשפט הוסיף וקבע כי מקור הכנסתה הבלעדי של החברה היה מתשלום דמי חבר (דמי סדרנות) ששולמו על-ידי החברים ועל-ידי הנהגים השכירים. בית המשפט דחה את הטענה שהועלתה בחוות דעתו של סלובודיאנסקי לפיה עטר השתמש בחשבונות הבנק של החברה, בין היתר, לביצוע תשלומים לנהגי התחנה בגין נסיעות שביצעו עבור לימוזין הסעות וכי לימוזין הסעות החזירה לחברה סכומים נמוכים משמעותית מהסכומים שגבתה מלקוחותיה עבור נסיעות אלו ובכך הגדילה את רווחיה על חשבון החברה. בית המשפט קבע כי טענה זו של סלובודיאנסקי אינה מתיישבת עם הממצאים הברורים של המומחה מטעם בית המשפט ואין לקבלה. עם זאת אימץ בית המשפט את מסקנתו של המומחה מטעם בית המשפט לפיה עטר פעל בניגוד עניינים בזמן ששימש כמנהל התחנה, בהינתן העובדה שבאותו הזמן היה גם בעל השליטה בלימוזין הסעות שהייתה לקוחה של התחנה וסיפקה עבודה לנהגיה. ואולם בית המשפט הוסיף וקבע בהקשר זה כי ניגוד העניינים כשלעצמו אינו מצדיק סעד של מתן חשבונות, שכן המומחה אישר בעדותו שמעבר לניגוד העניינים במישור העקרוני, ספרי הנהלת החשבונות של החברה אינם מלמדים על פעילות חריגה כלשהי הנובעת מכך וכי ניגוד העניינים היה ידוע למערערים ולמצער לחלק מן המערערים בזמן אמת. טעם נוסף שהוביל את בית המשפט למסקנה זו הוא כי על-פי ממצאיו של המומחה ההתנהלות מול לימוזין הסעות לא הייתה שונה מההתנהלות מול לקוחות קבועים אחרים, והדבר לא יצר גידול בחבות המס של החברה ולא פגע בה. אדרבה, הדבר נעשה לטובתם ורווחתם של נהגי התחנה שביצעו נסיעות עבור לימוזין הסעות וקיבלו את התשלום בסמוך לאחר ביצוע הנסיעות ולא בסוף החודש, כמקובל בהתנהלות מול לקוחות קבועים אחרים.

           בית המשפט הוסיף כי העובדה שבחברת לימוזין הסעות נוצרו רווחים בגין הסעות שבוצעו על-ידי נהגי התחנה גם אם תוכח, אינה מצדיקה סעד של מתן חשבונות, שכן לא הוכח שנהגי התחנה ביצעו נסיעות עבורה במחירים לא הוגנים או שנסיעות אלו נכפו עליהם ומכל מקום, החברה לא הייתה אמורה להפיק רווחים מנסיעות אלה. בית המשפט הוסיף ודחה את הטענה שמשרדי החברה שימשו את עטר לניהול עסקיו הפרטיים וקבע כי טענה זו לא הוכחה וכן דחה את טענות המערערים כי עטר ניצל את משאבי החברה לצורך זכיית לימוזין הסעות במכרזים וניצל הזדמנויות שעמדו בפני החברה לצורך הפקת רווחים על-ידי לימוזין הסעות. זאת בהינתן העובדה כי אף נהג מנהגי התחנה לא אולץ למסור את רישיונותיו לצורך השתתפות לימוזין הסעות במכרזים וכן בהינתן המסקנה אליה הגיע לפיה נהגי התחנה היו מעוניינים לבצע הסעות עבור לימוזין הסעות. עוד קבע בית המשפט כי המערערים לא עמדו בנטל להוכיח כי התחנה ניגשה אי פעם למכרזים או שהיה באפשרותה לעמוד בדרישות הסף ובערבויות לצורך השתתפות במכרזים והפנה בהקשר זה לקביעת המומחה מטעמו כי הסיכונים הכרוכים בהשתתפות במכרזים, לרבות הערבויות שנדרשו לצורך כך, לא מומנו על-ידי החברה. אשר לטענת המערערים כי עטר ניצל הזדמנויות עסקיות של החברה, קבע בית המשפט כי התביעה דנן אינה תביעה נגזרת בשם החברה נגד עטר בשל הפרת חובותיו כמנהל החברה ובנוסף, השתתפות לימוזין הסעות במכרזים אינה ניצול הזדמנות עסקית שהגיעה לידי עטר מתוקף תפקידו כמנהל בחברה, שכן לא הוכח שחברת הניהול או התחנה ניגשו למכרזים לביצוע הסעות, וזאת בניגוד ללימוזין שעשתה כן עוד לפני שעטר רכש מחצית ממניותיה בשנת 1997. בית המשפט הוסיף וקבע בהקשר זה כי העובדה שבחברת לימוזין הסעות נוצרו הכנסות ורווחים כתוצאה מביצוע הסעות במסגרת המכרזים בהם זכתה, אינה מקנה למערערים זכות בהכנסות אלו וגם אם לימוזין הסעות או דן הסעות הרוויחו כתוצאה מביצוע נסיעות על-ידי נהגי התחנה, רווחים אלו אינם מהווים חלק מהרווחים שהחברה זכאית להם.