ע"א 35745-02-16 נעמן נ' מעיינות זיו בע"מ

בפניי בקשה להתיר למבקשת לעיין בתיק בית המשפט, על אף שאינה נמנית על בעלי הדין.

בבקשה נאמר כי בין המבקשת לבין המשיב 1 (להלן: "המשיב") מתנהלת תביעת לשון הרע בבית משפט השלום בקריות, בגדרה תבע המשיב את המבקשת בגין פרסום שהעלתה לרשת חברתית באינטרנט ובו ציינה בין היתר כי המשיב אינו משלם עבור המים שהוא צורך להשקיית עדר הפרות שבבעלותו (להלן: "תביעת הדיבה"). ההליך שהתנהל בפניי נסב סביב אותה צריכת מים שהתמורה בגינה לא שולמה. ראשיתו של ההליך, בתובענה אותה הגיש המשיב בבית משפט השלום בחיפה לסעד הצהרתי וצו עשה המורה למשיבה 2 להימנע מנקיטת הליכים מנהליים לגביית חוב צריכת המים הימנו. בית משפט קמא דחה את מרביתה של התובענה וערעור המשיב, אשר נדון בפניי, נדחה אף הוא בפסק דין מיום 27.6.2016.

לטענת המבקשת, קיים קשר הדוק בין ההליך בתיק דנא לבין תביעת הדיבה שהוגשה נגדה על ידי המשיב, וביחוד בהקשר לטענת "אמת דיברתי" אותה העלתה. על כן, היא עתרה להתיר לה העיון בתיק.

המשיב התנגד לבקשה בציינו כי זו אינה נתמכת בתצהיר על אף שהיא נסמכת על טענות עובדתיות ולפיכך דינה להידחות על הסף. לגופו של עניין נטען כי הבקשה מהווה ניסיון דיג במטרה לעשות שימוש בחומר המצוי בתיק בית המשפט להמשך הכפשת שמו ובמטרה להלך עליו אימים. לגישת המשיב, פסק דינו של בית משפט קמא, המצוי בידי המבקשת, מכיל את מלוא המידע והפרטים הרלוונטיים לגבי טענת "אמת דיברתי". מכאן, שדי למבקשת בפסק הדין שניתן בערעור שכן מתן היתר גורף לעיון בתיק בכללותו יביא לפגיעה ממשית במשיב ובזכותו לפרטיות.

המשיב 2 - תאגיד המים מעיינות זיו, הותיר את ההכרעה בבקשה לשיקול דעתו של בית המשפט.

שאלת זכות העיון בתיקי בית המשפט מוסדרת בתקנה 4(א) לתקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקי בית משפט), התשס"ג - 2003, לפיה "כל אדם רשאי לבקש מבית המשפט לעיין בתיק בית המשפט ובלבד שהעיון בו אינו אסור על-פי דין". בהתאם למבחנים שפורטו בע"א 8849/01 פקיד שומה למפעלים גדולים נ' פז-גז (15.2.05), יש לבחון תחילה האם העיון המבוקש אסור בדין. במידה ואין איסור כאמור, יבחן בית המשפט אם העיון מוצדק. בהקשר זה נקודת המוצא תהא כי יש לאפשר את העיון, והנטל על הטוען למניעות, לשכנע בקיומו של טעם ממשי המצדיק שלילתו. בשלב השלישי, במידה ויימצא כי יש הצדקה לאפשר את העיון - יש לבחון אם ניתן להגשים את מטרת העיון תוך פגיעה מידתית ככל האפשר בזכויות ובאינטרסים של בעלי הדין שהתנגדו לעיון.

עוד נקבע בע"א 8849/01 הנ"ל, בנוגע לפרשנותה של תקנה 4 כי:

"פירוש ראוי של שיקול הדעת שבתקנות מוליך לדעתי למסקנה לפיה אין לקבוע מראש כי הפומביות גוברת בכל מקרה על הפרטיות כשם שאין לקבוע כי הפרטיות גוברת בכל מקרה על הפומביות. יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. מהן הנסיבות הרלבנטיות בהקשר זה? תשובה לכך נמצא בתקנה 4 עצמה. כך, למשל, כקבוע בתקנה 4 עצמה, אין די בעצם הרצון של אדם לעיין בתיק בית המשפט אלא שנדרש הוא להצביע על טעם הבקשה. שומה על בית המשפט לבחון על כן, את "ענינו בתיק של המבקש". מכאן, למשל, שככל שהמדובר בעניין של המבקש שהוא בעל חשיבות ועוצמה רבים יותר, כך יגבר משקלה של זכות העיון בנסיבות המקרה (רע"א 3614/97, בעמ' 56). ככל שהמדובר בטעם שולי וחסר חשיבות, יפחת משקלה של זכות העיון. כך למשל, אין דינה של בקשת עיון שמטרתה סיקור עיתונאי, כבקשת עיון שמטרתה שימוש במידע לשם פגיעה מכוונת במי מבעלי הדין. במקביל, יש לבחון את עוצמת האינטרס של המבקש למנוע את העיון. זו הבדיקה, על פי תקנה 4, של "עניינם של בעלי הדין". ככל שהמדובר בעניין של בעלי הדין שהוא בעל חשיבות רבה יותר, כך יגבר משקלו לעומת זכות העיון של המבקש, ככל שמדובר בהתנגדות שולית יותר שלא בוססה כנדרש, כך תיטה הכף לעבר זכות העיון. על כן, אין דינה של התנגדות המבוססת על פגיעה בצנעת הפרט כדין התנגדות המבוססת על ההשקעה שהשקיע בעל הדין בניסוח כתבי הטענות שלו. מכאן ברי, כי בנסיבות בהן אין כל פגיעה בזכותו של בעל דין בשל עצם העיון, או שלא הוכחה פגיעה כזו, יש להיעתר לבקשת העיון (ראו והשוו ע"א 3976/04 בנק דיסקונט נ' כרמלטון (לא פורסם)). הנה כי כן, יש לראות את האיזון העקרוני שבמסגרת תקנה 4 לתקנות כהליך בו על בית המשפט לאפיין את המשקל של כל אחד מן האינטרסים והזכויות העומדים על הכף ולאזנם זה כנגד זה, מתוך נקודת מוצא של הגשמת זכות העיון."

במקרה דנן, טוענת המבקשת כי העיון בתיק דרוש לה לצורך ניהול הגנתה בתביעת דיבה אותה הגיש נגדה המשיב ובפרט לצורך הוכחת טענת "אמת דיברתי". בעבר כבר נפסק במספר מקרים כי עיון בתיק בית המשפט לצורך התדיינות של מבקש העיון בהליך אחר הוא לגיטימי. עוד נפסק, כי ככלל, אין הכרח שהמבקש יסביר כיצד העיון יועיל לו לאותה התדיינות משפטית (ראו: ע"א 1651/08 עינת נ' ממונה מע"מ גוש דן, פיסקה 7 (27.7.08); ע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ נ' טהוליאן (26.8.10); רע"א 8521/09 בירן נ' הרמולין, פיסקה 4 (29.11.12)).