ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום במחוז תל אביב (כב' סגנית הנשיא הש' אפרת אור אליאס בת"א 8795-07-17), מיום 1.7.2020 (להלן: פסק הדין).
בפסק הדין התקבלה חלקית תביעתו של המשיב נגד המערערים בקשר לנזקי שריפה שאירעו לנכס בבעלותו (להלן: המושכר) עת היה זה מושכר, בשכירות חופשית, למערער 1 בערבות המערער 2 וערב נוסף (שהופטר מהחיוב).
בית משפט קמא קבע, כי חובתם של המערערים (המערער 1 כשוכר והמערער 2 כערב) כלפי המשיב לשאת בנזקי השריפה הינה מוחלטת וחייב אותם בתשלום סך של 110,630 ₪ בתוספת מע"מ, סכום עלויות השיפוץ להשבת מצב המושכר לקדמותו, בהתאם למפרט וכתב כמויות שנעשה לבקשת המשיב על ידי איש מקצוע, שנשלח למערערים לביצוע ולא בוצע (להלן: איש המקצוע); בתשלום חלק מאובדן דמי שכירות; תוך דחיית חיוב נטען בראש נזק של אובדן הכנסה.
לאחר שבחנו את טענות המערערים, בכתב ובעל פה, הן לעניין האחריות הן לעניין הנזק, באנו לידי מסקנה כי אין מקום להתערב בפסק דינו המפורט של בית משפט קמא וכי יש לדחות את הערעור בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד–1984 משלא מצאנו להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בו, ממצאים שתומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע, שאין לגלות בה טעות שבחוק.
למעלה מן הנדרש נציין את הדברים הבאים:
לעניין האחריות – צודקים המערערים כי סעיף 13.1 להסכם השכירות, שמבטא את אחריותם למצב המושכר, לא מקים חבות מוחלטת בכל הנוגע להשבת המושכר לקדמותו. ברם, שאלת החבות ואופייה לא הייתה סלע מחלוקת בהליך בבית משפט קמא ולא לובנה במהלך דיון ההוכחות (סעיף 43 לפסק הדין). המערערים לא הכחישו, בכתב ההגנה שהגישו, את החבות המוחלטת שיוחסה להם מכוח סעיף 13.1 להסכם, בסעיף 9 לכתב התביעה (המערערים 'דילגו' בכתב ההגנה על סעיף 9 לכתב התביעה ולא התייחסו אליו בכלל, בניגוד להכחשותיהם לסעיפים אחרים בכתב התביעה, הכחישו את סעיפים 7, 8 לכתב התביעה ולאחריהם את סעיף 11 וגו'); הודו, בסעיף 8 לכתב ההגנה בחובתם להשיב את המצב לקדמותו וחלקו רק על הסכום שנדרש לשם כך מה שמלמד, כי הם הודו בחובתם המוחלטת להשיב את המצב לקדמותו וטענו להגנתם, כי הם עמדו בחובתם זו; התנהלות המערערים לאחר אירוע השריפה מלמדת על הכרה בחובתם להחזיר את המצב של המושכר לקדמותו גם בשל אירוע השריפה ללא קשר לסיבת פריצתה, כך שטענת בא כוחם, בערעור לפנינו, כי אירוע השריפה מנתק את אחריות מרשיו הינה טענה כבושה שהועלתה רק בשלב הערעור. המערער 1 תבע את חברת הביטוח, כמוטב על פי פוליסה שרכש, לפצותו בסכום של לא פחות מ - 381,211 ₪ כשהוא כולל בסכום זה רכיבי נזק למבנה ולצמודי המבנה.
כידוע גדרי המחלוקת נקבעים על ידי הצדדים בכתבי טענותיהם. הם גם יכולים להיות שונים מהמצב העובדתי האמתי. אמנם כלפי אחד הנתבעים (הערב שהופטר) התבררה המחלוקת האמורה ואף התקבלה גרסתו. ברם, מאחר שהתביעה כלפי כל ערב היא אישית אין בשוני האמור כדי לחייב הפטר של המערערים אשר לא הכחישו את חובתם המוחלטת, הודו בה וטענו כי עמדו בה ואף תבעו מכוחה על פי פוליסת ביטוח לאותם רכיבי נזק שהם טוענים כי הם פטורים מהם.
לשאלת הנזק - שתי טענות עיקריות בפי המערערים. המשיב הודה לפני חוקר הביטוח כי בוצע שיפוץ על ידי המערערים וכי אין לו כל טענה כלפיהם; לא היה מקום לקבל את עדותו של איש המקצוע מטעם המשיב ולהעמיד את עלויות השיפוץ על הסכום שנטען על ידו משלא תמך את עדותו בראיות בעוד שהמערערים הציגו ראיות על השיפוץ שעשו בעלות נמוכה הרבה יותר.
עיינו בנספח ט', דו"ח חוקר הביטוח, ולא מצאנו הודאה של המשיב כי השיפוץ שבוצע, אם בוצע, הוא לשביעות רצונו וכי אין לו טענות כלפי המערערים בהקשר זה. כל שנאמר על ידי המשיב הוא שידוע לו שהמערער 1 ביצע שיפוץ בחנות ובתשובה לשאלה השיב, כי המערער 1 לא ביקש ממנו להשתתף בשיפוץ ולא ידוע לו אם הוא לווה כספים לצורך השיפוץ. לפרשנות של המערערים לדברי המשיב, אפוא, אין מקום בפרט לנוכח גרסתו, שהתקבלה, לפיה השיפוץ היה חלקי ביותר: קצת צבע ולוחות גבס 'שחוברו להם יחדיו' בצורה לא תקנית.
אשר לעדות איש המקצוע וחוות דעתו – מה היה לנו כאן? גרסת המערער לפיה שיפץ את המושכר בעלות של 30,000 ₪ ובכך החזיר את המושכר לקדמותו. ראייה לביצוע השיפוץ, ובעלות הנטענת, לא הוצגה לבית משפט קמא. לא חוות דעת, לא תמונות לפני ואחרי, לא עדות של מבצע השיפוץ. כל שהציג היא חשבונית עלומה, שהוגשה שלא באמצעות עורכה, שהתקבלה כראיה לעצם הגשתה ולא לאמיתות תוכנה (החלטה כאמור של בית משפט קמא בעמ' 30 לפרוטוקול שורות 15-12).
מנגד, הציג המשיב חוות דעת של שמאי מטעם חברת הביטוח לפיה הוערכו נזקי המושכר כדי 99,405 ₪, עדות איש המקצוע, שהתקבלה על ידי בית משפט קמא כמהימנה, בדבר ביצוע שיפוץ בעלות של כ- 111,000 ₪ וחוות דעת של שמאי מטעם המערער 1 בתמיכה לתביעתו את חברת הביטוח בה נאמדה עלות הנזקים למבנה כדי 161,950 ₪. שתי חוות דעת ועדות איש המקצוע מלמדים כי אין לתת אמון בעלות הנטענת של המערערים. כיצד ניתן להתייחס ברצינות לעלות נטענת של 30,000 ₪ שעה שמי שטוען לה תבע מחברת הביטוח עלות של למעלה מפי חמישה? ודוקו! המערער 1 רכש פוליסת ביטוח, גם למבנה, אלא שהמוטב היה הוא ולא המשיב, הבעלים. אכן, איש המקצוע מטעם המשיב לא הציג חשבוניות או יומן עבודה. בית משפט קמא זקף זאת לחובת המשיב. ברם, המערערים שחבים באופן מוחלט בהשבת המצב לקדמותו בגין שריפה שאירעה במושכר בזמן החזקתו של המערער 1 , ואף הודו בכך, לא ראו לנכון, בזמן שתיקנו, לטענתם, את המושכר, לצלם, לתעד אף לא להביא לעדות את מבצע השיפוץ מטעמם.
הנה כי כן, בניגוד לראיות שהיו בע"א (מרכז) 33147-11-14 אוטו שי נ' הראל; 23.2.2015 (אליו היפנה ב"כ המערערים) שם הונחה לפני בית המשפט רק חוות דעת אחת, מטעם התובעת, חברת ההשכרה, חוות דעת שהחברה עצמה אישרה כי אינה מייצגת את העלות שהייתה לה בפועל בגין תיקון המכונית, במקרה שלפנינו היו לפני בית משפט קמא ראיות נוספות, אובייקטיביות, לגבי העלות, הן של חברת הביטוח הן של המערערים שהעריכו, הם עצמם, את הנזק למבנה בעלות של 161,950 ₪, גבוה יותר מהעלות לה טען המשיב. מאחר שבמאזן הסתברויות עסקינן מה פלא שבית משפט קמא בחר להעדיף את גרסת המשיב על פני זו של המערערים.
הערעור נדחה.
המערערים יישאו, יחד ולחוד, בהוצאות המשיב ובשכ"ט עורך דינו כדי סך של 30,000 ₪.
העירבון שהפקידו להבטחת הוצאות המשיב בערעור, על פירותיו, יועבר להם באמצעות בא כוחם על חשבון הסכום שנפסק.
ניתן היום, י"א ניסן תשפ"א, 24 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.