ע"א 27547-09-14 ענבר שירותי רכב א.ב בע"מ ואח' נ' אריה צארום

2. המשיב הינו בעלים של מושכר, אותו השכיר למערערים 1 ו-2 (להלן: השוכרים) - כאשר ביחס לחיובי השוכרים לפי הסכם השכירות שימשו המערערים 3 ו-4 כערבים (להלן: הערבים). אין חולק כי השוכרים הפרו את הסכם השכירות, וכך גם נקבע מפורשות במסגרת תביעת הפינוי שהגיש המשיב כנגד השוכרים. בתובענה כספית זו טען המשיב בבית משפט קמא ביחס למספר ראשי-נזק, שנגרמו לו כתוצאה מהפרת הסכם השכירות כאמור - אותם העמיד על סך הקרוב ל-2.2 מיליון ש"ח, אשר הוקטן ל-1.2 מיליון ש"ח לצרכי אגרה.

3.בית משפט קמא דחה את תביעת המשיב לפיצוי במרבית ראשי-הנזק, ובהם: חוב בגין דמי השכירות עד לתום תקופת השכירות ההסכמית, פיצוי בגין נזקים למושכר והוצאות לתיקונם, חוב בגין דמי שימוש שעשו השוכרים בקומת הקרקע וגג המושכר, אי-תשלום שכירות וארנונה שלא נגבו מצדדים שלישיים בגין אי-השכרת המרתף עקב מניעת הגישה לאותה קומה על ידי השוכרים, תשלום בגין חובות (חשמל וארנונה) ופיצוי בגין הוצאות המשיב עד למועד פינוי הנכס בקשר עם הפרת הסכם השכירות על ידי השוכרים.

4.מנגד, קיבל בית משפט קמא באופן חלקי את תביעת המשיב לפיצוי בשני ראשי נזק: ביחס לפיצוי המוסכם נקבע כי התובע לא ויתר על זכאותו לפיצוי זה וכי לא נקבע אחרת בתביעת הפינוי. עם זאת, מחמת שהמשיב לא גילה לשוכרים כי קיום חריגות בניה מונע הוצאת רישיון להפעלת עסק במושכר, התערב בית המשפט והפחית מגובה הפיצוי המוסכם - וקבע אותו על 40,000 ₪ לחודש (בניכוי דמי השכירות ששולמו למשיב בפועל).

ביחס לפיצוי בגין נזק בלתי-ממוני קבע בית המשפט כי, מחד גיסא, חלק מטענות המשיב לא הוכחו - אולם, מאידך גיסא, למשיב אכן נגרמה עוגמת נפש מסוימת עקב התנהלות השוכרים והפרת הסכם השכירות על ידיהם. משכך קבע בית המשפט כי המשיב יהא זכאי לסך של 30,000 ₪ בראש נזק זה.

כמו כן, חייב בית משפט קמא את הערבים בפיצוי המוסכם שפסק למשיב, אשר מקורו בהסכם הנ"ל. כך גם נקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

טענות הצדדים בערעור

5.בערעור שהגישו השוכרים והערבים נטען בראש ובראשונה כנגד אי-פסיקת הוצאות משפט, ואף הוצאות מוגברות, לטובתם - וזאת נוכח הפער הניכר בין הסך שנתבע לסך שנפסק בסופו של יום, 160,000 ₪ בגין פיצוי מוסכם ו-30,000 ₪ בגין עוגמת נפש. כמו כן, נטען כנגד זכאות המשיב לפיצוי המוסכם - במיוחד משלא גילה לשוכרים כי לא ניתן להוציא רישיון להפעלת עסק במושכר. בנוסף, נטען כנגד החיוב בגין עוגמת נפש בכלל ובמקביל לפיצוי המוסכם בפרט, וכף גם כנגד חיוב הערבים בפיצוי המוסכם.

6.מנגד, טען המשיב כי דין הערעור כולו להידחות. בעניין הפיצוי המוסכם טען כי עומדת לו זכותו המהותית לפיצוי בסך המלא, וכי כבר בית משפט קמא הפחית מסכום זה - לפנים משורת הדין. בשאלת הוצאות המשפט הודגש כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט, ששגה דווקא בכך שלא פסק הוצאות לטובת המשיב. כן ביקש המשיב לדחות את הערעור גם בעניין עוגמת הנפש וחיוב הערבים.

דיון והכרעה

7.כאמור, בערעור נטען כנגד זכאותו של המשיב לפיצוי מוסכם - וזאת משני טעמים: הטעם הראשון - משהמשיב לא גילה לשוכרים כי לא ניתן להוציא רישיון להפעלת עסק במושכר וכי מדובר ב"שיטת פעולה" של המשיב, כעולה מפסק דין שניתן בהליך אחר כנגדו. בהקשר זה הדגישו השוכרים כי כלל לא היו מתקשרים בהסכם עם המשיב אם היו מודעים לקיומה של מניעה כאמור; והטעם השני - בהתאם לאופן הליך הפינוי של המושכר, המהווה "גמר התחשבנות" בין הצדדים.