השופט א. ואגו:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר-שבע (כב' השופט י. טישלר) שניתן ביום 27.2.14, בת"א 50420-05-11.
בבית משפט השלום נדונה תביעת פיצויים, שהגיש המשיב כנגד המערערים, בגין נזקי גוף, שלטענתו נגרמו לו בעטיה של תקיפה מצד המערערים, במהלך תקרית שהתרחשה ביום 4.2.06, במועדון בשם "אקסנט" בבאר-שבעׁ. ׁ
המשיב, יחד עם רעייתו ועוד זוגות של חברים, יצאו לבילוי משותף ובשלב מסוים ביקשו להיכנס למועדון דרך דלת צדדית, והתפתחה תקרית בינם לבין המערערים, שהיו מאבטחים במקום. המערערים תקפו את המשיב וגרמו לו חבלות שבעטיין נזקק לטיפול רפואי. לטענתו, שגובתה בתיעוד הרפואי מזמן אמת, נגרם לו, בין היתר, שבר בקרסול. הוגש כנגד המערערים כתב אישום לבימ"ש השלום בבאר-שבע (ת"פ 5362/06), ובמסגרת הסדר טיעון, הודו הם בכתב אישום מתוקן, בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות (מערערים 2 ו-3), ותקיפה סתם (מערער 1). המערערים 2 ו-3 הורשעו ואילו לגבי המערער 1, ניתן פסק דין ללא הרשעה. כתב האישום המתוקן, שבעובדותיו שלושתם הודו, עניינו, בגרימת חבלות למשיב בדמות שטף דם בחזה, ורגישות בצלעות, אך הוסרה ההתייחסות, שהיתה בכתב האישום המקורי, לשבר בקרסול.
בין העובדות שבהן הודו המערערים, נאמר, כי הם תקפו את המשיב שלא כדין "בכך שהיכו אותו בצוותא חדא במכות, ובעטו בו בגופו, בעוד (המערער) מס' 1, דוחף בגבו של המתלונן ומרתק אותו לרצפה בכדי למנוע ממנו להתרומם".
בתביעת הנזיקין, נשוא הערעור כעת, ביקש המשיב לפסוק לו פיצוי בגין נזקי התקיפה דנן, וטען, בין היתר, לנכות צמיתה של 10%, תוצאת הפגיעה בקרסול שמאל, בהתבסס על חוות דעת של מומחה בכירורגיה אורטופדית מטעמו, ד"ר ג. ולן.
המשיב הסתמך, בהיבט העובדתי של הוכחת תביעתו, על הוראת סעיף 42 א לפקודת הראיות (נוסח חדש תשל"א- 1971), שלפיה "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראייה לכאורה לאמור בהם, אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע... הוא בעל דין במשפט האזרחי" )בפסה"ד כונתה התביעה, באחת הפסקאות, בשם "תביעה אזרחית נגררת". נעלה מספק, שמדובר בתיאור גרידא של אופי התביעה על רקע סמיכותה והשענותה על תוצאות ההליך הפלילי. אין מדובר בתביעה נגררת במובן ס' 77 של חוק בתי המשפט וביהמ"ש לא התייחס אליה ככזו, בפועל, בשום שלב).
המערערים לא ביקשו לסתור בראיות מטעמם את האמור בכתב האישום שהודו בו (כפי האפשרות הקיימת לפי סעיף 42ג' לפקודת הראיות), אולם, טענו לקיום אשם תורם גבוה מצד המשיב, בהתנהלותו בתקרית ובנסיבות היווצרה, וכפרו בכך שקרסולו של המשיב נשבר בעטיה של אותה תקיפה, באשר, כזכור, עובדה זו אינה נקובה בכתב האישום המתוקן. מכל מקום - על פי חוות דעת מומחה מטעמם, ד"ר גפטלר, נכותו של המשיב בגין כך עומדת רק על שיעור של 2.5%.
תיק ההליך הפלילי הוגש כראייה מוסכמת שעמדה בפני בית המשפט (מלבד לעניין הודעות שנגבו מהמערערים עצמם).
בימ"ש השלום לא התיר, במסגרת שמיעת הראיות בתביעת הנזיקין, לחקור את העדים ביחס לעצם התרחשות התקיפה, מתוך קביעה שיישום ההוראה הנ"ל בפקודת הראיות, מביא לכך שעובדות כתב האישום ופסק הדין שניתן בעקבותיו "הם התשתית העובדתית הצריכה לעניין" (החלטה מיום 4.12.12, עמ' 17 לפרוט' בעקבות שאלה שהופנתה למערער 3 בחקירתו הראשית לספר את שהתרחש, וכאשר ב"כ המשיב התנגד לשאלה). החלטות דיוניות ברוח זו, חזרו ומצאו ביטוי במהלך שמיעת ההוכחות. כך, למשל, במהלך חקירתה הנגדית של אשת המשיב (מיום 4.12.12 עמ' 7), הוחלט ש"הבהרתי לב"כ הנתבעים יותר מפעם אחת, שככל שתכליתן של השאלות היא ליצור תמונת מצב שונה מזו המתקבלת מתוך כתב האישום שהנתבעים הודו בעובדותיו - לא אתיר זאת". (יוער, שכאמור לעיל, אחד המערערים לא הורשע בדין, אולם, כידוע, לא היה בכך לגרוע מיישום הוראות הסעיף גם לגביו, וראה: ע"א 2976/01 בתיה אסף נ. מ"י, פ"ד נ"ו(3), 418. ברי, שההודייה בכתב האישום והקביעה כי המעשים בוצעו משותפת לכל המערערים ).
מכל מקום, וכפי שיפורט בהמשך, החלטה זו של בימ"ש קמא היא בליבת השגות המערערים כנגד פסק הדין.