1.בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום באשדוד (כב' השופט אריאל ברגנר) מיום 11.4.14, בעש"א 36557-04-13, לפיו נדחה ערעורה של המערערת, לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א – 1981 (להלן: "החוק").
המערערת מנהלת חשבון מס' *** בסניף אשדוד (658) של המשיב (להלן: "הבנק").
למערערת הוקצתה מסגרת אשראי בסך 300,000₪, על פי הסכם מסגרת מיום 1.5.11. בהתאם להסכם המסגרת התחייבה המערערת לנהל את חשבון העו"ש באופן שלא תיווצר בחשבון יתרת חובה מעבר לסכום מסגרת האשראי.
בין התאריכים 23.8.12, ל-3.4.13, סורבו בחשבון המערערת 10 שיקים מאחר ולא היתה יתרה מספקת לכיסויים, לטענת הבנק, בהתאם לתנאי ניהול החשבון ולהסכם מסגרת האשראי.
ביום 5.4.13, נשלחה אל המערערת הודעה בדבר הגבלת החשבון. לאחר הוצאת ההודעה על הגבלה סורבו בחשבון המערערת שני שיקים נוספים, מחמת העדר כיסוי כך שנכון ליום 24.4.13, סורבו 12 שיקים של המערערת.
2.במסגרת הערעור בפני בית משפט קמא טענה המערערת, כי במהלך התקופה שבה סורבו השיקים מצב האובליגו שלה בחשבון הבנק היה חיובי ולא היתה סיבה לכאורה לסירוב השיקים והיה לה יסוד להאמין כי הבנק יכבד את השיקים, גם נוכח דפוס התנהגות מתמשך בינה לבין הבנק, לפיו כיבד שיקים על אף חריגה ממסגרת האשראי המאושרת.
כן טענה, כי על אף שמסגרת האשראי עמדה על סך של 300,000 ₪ עמדה לצידה מסגרת נוספת מורחבת של 400,000 ₪, הכוללת חשבון הלוואה זמין לכל מטרה. עוד טענה המערערת, כי בתקופת סירוב השיקים עמדו לזכותה הבטוחות הבאות: סך של 461,000 ₪ בחשבון ניירות ערך סחירים, תוכנית חיסכון על סך של 86,000 ₪ וכן פיקדונות לזמן קצוב בסכום של 95,000 ₪. בהתאם, טענה כי היה בבטוחות כספיות אלה די כדי לבסס אמונתה שהבנק יכבד השיקים.
המערערת מיקדה טענותיה לגבי שלושה שיקים, שהוצגו ביום 3.4.13 וסורבו ביום 4.4.13, בסך כולל של 34,185 ₪.
לטענתה, בהתאם להסכמה אליה הגיעה עם הבנק לפיה, הוסכם כי ככל שיופקד עד ליום 4.4.13, סך של 91,000 ₪ יכובדו שלושת השיקים שהוצגו, ומקום שקיימה חלקה בהסכם, והפקידה הסכום האמור, על דרך של העברה כספית מחשבון אחר לחשבון הבנק, היה על הבנק לכבד את השיקים האמורים.
טענה נוספת עמדה למערערת כנגד סירוב שיק מס' 014777 על סך 12,460 ₪, שהוצג ביום 25.1.13, וסורב ביום 27.1.13. לטענת המערערת באותם זמנים עמדה לזכותה מסגרת הלוואות לטווח קצר, בסך של 100,000 ₪ שלא נוצלה וכן מסגרת אשראי בלתי מנוצלת בכרטיס אשראי, בסך של 100,000 ₪. לטענתה, מסגרות אשראי אלו, ובפרט מסגרת הלוואות לזמן קצר נועדו לשרת את חשבון העו"ש, בדיוק במקרים שבו מסגרת האשראי בחשבון העו"ש נמצאת בחריגה ואולם הבנק התעלם מכך ובמקום לעשות שימוש באלטרנטיבה זאת בחר להחזיר את השיק האמור.
3.בית המשפט קמא לא מצא כל רלבנטיות בטענות המערערת באשר למחזורי הפעילות הגבוהים שלטענתה היא מנהלת בחשבון הבנק, ומיקד הדיון למסגרת האשראי שסוכמה עם המערערת והחריגות שהביאו להחזרת השיקים נשוא הערעור. לגופו של עניין, קבע בית המשפט קמא, כי הבנק סרב את השיקים כדין, נוכח החריגה ממסגרת האשראי שהוקצתה למערערת, ובמסגרת סמכותו של הבנק לסרב פירעון שיקים אלו. בית המשפט קמא אף דחה טענות המערערת לגבי ביטחונות כאלה ואחרים שהיו ניתנים, לטענתה, למימוש, בקובעו כי בטחונות אלה נועדו לגבות את המסגרת המאושרת ולא כדי לאפשר חריגה ממנה.
4.בערעור שבפני חזרה המערערת על הטענות שנטענו בפני בית המשפט קמא.
עמדת הבנק, לגבי סירוב השיקים מיום 4.4.13, הינה כי התחייבות המערערת היתה כי הפקדת הכספים שתבוצע תוצג בחשבונה עד לסוף יום העבודה של יום 4.4.13. לטענת הבנק, המערערת ביצעה העברה בנקאית מבנק זר אחר ועל כן הוצגה ההפקדה האמורה רק למחרת, ביום 5.4.13, לפי ערך של 4.4.14, ואין חולק כי בפועל בוצעה ההפקדה ביום 4.4.13.
אשר לשיק שסורב ביום 27.1.13, חזר הבנק וטען, כי נכון למועד שבו הוצג השיק לפירעון וגם למחרת היום, חשבון המערערת נמצא ביתרת חובה, החורגת מהמסגרת המאושרת ועל כן השיק סורב כדין, בהתאם להסכם המסגרת שנחתם בין המערערת לבין הבנק.
עוד טען הבנק, כי לא התקיים דפוס התנהגות בינו לבין המערערת אשר יצר הסכם מחייב, לפיו התאפשר למערערת לחרוג ממסגרת האשראי. לטענת הבנק, ככל שהתקיימו מקרים שכאלה, אזי מדובר בהתנהגות אקראית נקודתית בלבד שאין בה כדי ללמד על דפוס התנהגות.
