ע"א 2118/12 ואח' פו-גרס מוצרי בשר אקספורט בע"מ נ' מ"י

השופט י' דנציגר:

1. לפנינו ערעורים על פסקי דין של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט א' קולה) ושל בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט א' יעקב) בהם נדחו תביעותיהם של המערערים נגד המדינה בגין החלטת משרד החקלאות לאסור על פיטום והלעטה של אווזים ומולרדים.

2. בתביעה שהוגשה על ידי המערערים בע"א 936/13 נטען, בין היתר, כי החלטתו של בית משפט זה בבג"ץ 7713/05 נח ההתאגדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי חיים נ' היועץ המשפטי לממשלה (22.2.2006) – במסגרתו חוייבה המדינה ליישם את המסקנות של בית משפט זה בבג"ץ 9223/01 נח ההתאגדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי חיים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 212 (2003) (להלן: בג"ץ נח הראשון) ולאסור את המשך השימוש בפרקטיקה של פיטום אווזים ומולרדים כאחד, על אף שפסק הדין בבג"ץ נח הראשון עסק, לכאורה, רק בעניין אווזים – פגעה פגיעה לא מידתית בזכות הקניין ובחופש העיסוק שלהם ובזכות החוקתית של כבוד האדם וחירותו. נטען כי הפגיעה בזכויות החוקתיות מצדיקה מתן סעד חוקתי בדמות פיצוי, אף אם לא ניתן לייחס למדינה רשלנות או אשם. עוד נטען כי הזכות לפיצוי מושתתת אף על: הפרת החובה החקוקה הקבועה בסעיפים 3 ו4 לחוק יסוד: חופש העיסוק; הסתמכות ארוכת שנים על ההסדר החקיקתי שהיה בפועל; והכלל של "פיזור הנזק".

3. בתביעה שהוגשה על ידי המערערת בע"א 2118/12 נטען כי המדינה פעלה שלא כדין בהרחיבה את עקרונות בג"ץ נח הראשון גם על ענף המולרדים, זאת ללא כל בסיס וטרינרי וחרף שוני פיזיולוגי בין אווזים לבין מולרדים. עוד נטען כי לא נעשו מאמצים מספקים להסדיר בחקיקה ראשית שיטת פיטום שתעמוד במבחני החוק וכי למערערת לא נערך שימוע כנדרש והיא לא קיבלה התראה מספקת. גם המערערת דכאן טוענת כי נפגעו זכויותיה החוקתיות וכן כי הופרו חובות חקוקות המעוגנות בחוקי היסוד. המערערת בע"א 2118/12 טוענת בנוסף כי המדינה פעלה תוך הפרת חובת הזהירות שלה ותוך הפרת חובת תום הלב המוטלת עליה.

4. בית המשפט המחוזי נצרת דחה את תביעת המערערים ופסק כי נוכח פסק הדין בבג"ץ נח הראשון הפגיעה בחופש העיסוק של המערערים בדין יסודה. בית המשפט קבע כי הדוקטרינה לפיה יש לפצות את הנפגעים בגין מעשה שלטוני גם בהעדר אשם או רשלנות לא נקלטה במשפט הישראלי. יחד עם זאת, נפסק כי גם אם היה מקום לאמץ דוקטרינה זו, הרי שנסיבות המקרה אינן חריגות באופן המצדיק פיצוי של המערערים.

           בית המשפט עמד על כך שאין עסקינן בגרימת נזק שלא כדין לאזרחים תמימים ולא מדובר במקרה רגיל של "שינוי החלטה קודמת של הרשות", אלא במקרה שבו פסק בית המשפט העליון כי פעולה מסויימת שהייתה מקובלת עד למועד הכרעתו אינה חוקית עוד. בית המשפט גם דחה את הטענה בדבר "פיזור הנזק" (דהיינו, פיצול הנטל שנוצר עקב החלטת המדינה). בית המשפט קבע כי למעשה מדובר ברעיון הקשור בטבורו לדוקטרינת הפיצוי ללא אשם, שלא נקלטה בשיטתנו המשפטית, ולכן אין מקום לקבלו. נפסק כי אין מקום להטיל על הציבור הרחב אובדן רווח שעתיד היה לצמוח מפעילות בלתי חוקית.

5. בית המשפט המחוזי מרכז-לוד דחה את תביעת המערערת ופסק כי ההחלטה ליישם את בג"ץ נח הראשון גם על מולרדים הייתה החלטה סבירה. עוד נקבע כי המשיבה פעלה לפי החובה המוטלת עליה בעקבות פסיקתו של בית משפט זה, ועל כן אין מקום לטעון כי התרשלה. בית המשפט הוסיף וקבע כי הגם שאין מחלוקת אודות ההבדלים בין האווזים למולרדים, לא הוכח כי הסבל שנגרם לאחרונים עקב הפיטום נמוך מזה הנגרם לראשונים. נפסק כי המשיבה לא הפרה את חובת השימוע ובחנה כדבעי את הטענות שהועלו. באשר לאפשרות השתת פיצוי על המשיבה בהעדר רשלנות; נקבע תחילה כי חוקי היסוד אינם מהווים חובה חקוקה לעניין פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. עוד נפסק כי לא עלה בידי המערערת להצביע על פסק דין שאימץ את הגישה לפיה יש לפסוק פיצוי כסעד חוקתי כתוצאה מפגיעה בזכויות חוקתיות. בשולי הדברים נקבע כי אין הצדקה בנסיבות המקרה דנן להשית על הציבור נזק שעיקרו אובדן רווחים שעשויים היו לצמוח כתוצאה מפעילות שנמצאה פסולה.

6. המערערים והמערערת שבים ומעלים את הטענות שאותן העלו לפני הערכאות הדיוניות. בתוך כך טוענים המערערים והמערערת כי הסתמכו במשך שנים על שיתוף הפעולה ויחסי הגומלין ששררו בינם לבין הרשויות הרלוונטיות, ובראשן משרד החקלאות ומועצת הלול. כן נטען כי שני המנגנונים שהיו אמורים לרכך את הפגיעה שנגרמה על ידי איסור הפיטום – קביעת תקופת מעבר, לצד מתווה סיוע לחקלאים אשר עסקו בפיטום – לא הביאו לריכוך הפגיעה ולא היה בהם די בנסיבות העניין. בנוסף מבקשים המערערים והמערערת להסתמך על פסק דינו של בית משפט זה בע"א 7703/10 ישועה נ' מדינת ישראל (18.6.2014) (להלן: הלכת ישועה). לטענתם, במסגרת פסק הדין, אשר עסק בתביעות פיצויים מצד מפוני ההתנתקות, הכיר בית המשפט באפשרות כי במקרים חריגים תחויב המדינה בתשלום פיצויים אף בהיעדר אשם. המקרה דנן, כך נטען, נכנס לגדרם של אותם מקרים חריגים, בפרט נוכח שיקולים של צדק חלוקתי ופיזור הנזק שנגרם עקב שינוי המדיניות בעניין הפיטום וההלעטה.

7. המשיבה סומכת ידיה על הנמקותיהן של הערכאות הדיוניות וטוענת כדלקמן: