ערעור וערעור נגדי על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט הבכיר ש' סרחאן) בת.א. 11952-09-10
פסק דין
הרקע לסכסוך
1.המערערים הם בני זוג (להלן גם רז), ובעת הרלוונטית התגוררו בבית פרטי ברמת ישי. המשיבה הינה חברה פרטית, שבבעלותה רשת מסעדות, שמה "פרנג'ליקו". בשלהי שנת 2007 פתחה האחרונה מסעדה סמוך לבית המערערים, בטרם תקבל רישיון עסק. ביום 8.11.2007 הוציאה המועצה המקומית צו הפסקה מינהלי למסעדה, בשל הפעלתה בלא רישיון. בקשה לביטול הצו נדחתה על ידי בית המשפט. המשיבה, כמו גם בעליו של המרכז המסחרי בו פעלה המסעדה, הגישו שתי עתירות מינהליות (נפרדות) כנגד הרשות המקומית בקשר עם רישיון העסק. אחריהן הגישו גם רז עתירה, ובה ביקשו למנוע מן הרשות ליתן למסעדה רישיון עסק. הדיון בשלוש העתירות נתקיים במאוחד, ובגדרו של הדיון הפנה כב' סגן הנשיא (כתוארו אז) השופט י' כהן את בעלי הדין לגישור בפני עוה"ד שלמה כהן וקרן וינברג-אייל.
2.בגישור הנ"ל נטלו חלק הרשות המקומית, הועדה לתכנון ולבניה, המערערים־רז, המשיבה, ובעליו של המרכז המסחרי (כולם – בעלי דין בעתירות המנהליות הנ"ל). בהליך גישור ממושך נשאו בעלי הדין ונתנו אודות התנאים למתן רישיון עסק, ולפיצויים שיקבלו רז על הפגיעה מהפעלת המסעדה.
3.הגישור עלה יפה, והוליד שני הסכמים. בהסכם הראשון, עליו חתומים כלל בעלי הדין, הוסכם על מתן רישיון עסק למשיבה, כפוף להגבלות שונות בקשר עם הפעלת המסעדה. הסכם זה הוגש לאישורו של בית המשפט לעניינים מינהליים, וקיבל תוקף של פסק דין בשלוש העתירות הנזכרות מעלה. ההסכם השני נכרת בין המערערים למשיבה, ובו ניתנה לרז בחירה בין שתי חלופות: האחת – השכרת בית המגורים שלהם למשיבה תמורת דמי שכירות בסך 2,000 דולר בחודש בתוספת מע"מ; והשניה – בית המגורים לא יושכר למשיבה, והיא תשלם לרז סך 1,000 דולר בתוספת מע"מ לכל חודש. בלא קשר לבחירתם של רז באיזו מבין החלופות הוסיפה המשיבה והתחייבה לממן לרז שלושה סופי שבוע מידי שנה במלון יערות הכרמל, ולתת להם שוברי זיכוי חודשי בסך של 1,200 ₪ (ככל הנראה לכל שנה) למימוש בסניפי פרנג'ליקו. תקופת תוקפו של הסכם זה נקבעה למשך חמישים חודש, החל מיום 31.3.2008.
4.רז בחרו בחלופה השניה, משמע נותרו להתגורר בבית המגורים שלהם. במשך שנתיים תמימות שילמה להם המשיבה סך 1,000 דולר מידי חודש, ונתנה להם שוברי לפרנג'ליקו (זיכוי למלון יערות הכרמל ניתן רק בגין השנה הראשונה). בתום שנתיים אלה חדלה המשיבה לשלם לרז את שהתחייבה כלפיהם. דרישות של רז שהופנו למשיבה כי תקיים אחר התחייבותה לא נענו, ומכאן באה תביעתם לבית המשפט קמא, ובה הם עתרו לאכיפתו של החוזה. הם הוסיפו לתביעתם גם פיצויים על עגמת נפש, בסך 10,000 ₪. המשיבה התגוננה והגישה תביעה נגדית, בה ביקשה לבטל את ההתקשרות. הדיון בתביעה ובתביעה הנגדית התקיים במאוחד.
5.להגנתה טענה המשיבה, כי "הצדדים התקשרו בהסכם גישור המהווה סחיטה, אילוץ ו/או כפיה... הנוגד את תקנת הציבור". לכך הם הוסיפו, כי רז הם אלה שהפרו את החוזה, כיוון שלא הוציאו חשבונית מס בגין התשלומים שקיבלו ממנה מידי חודש. משום טעמים אלה הם גם ביקשו לבטל את ההסכם.
פסק הדין קמא
6.בפסק דינו לא נדרש בית המשפט קמא לטענת המשיבה, לפיה ההסכם היה תולדה של "סחיטה, אילוץ ו/או כפיה". עם זאת הוא קבע, כי החוזה נוגד את תקנת הציבור מכיוון שלא הוצג בפני בית המשפט לעניינים מינהליים, וקיבל גם את טענת המשיבה לפיה היו אלה רז שהפרו את החוזה (משמע גם בהנחה שיש לראות את החוזה כבר־תוקף), כיוון שלא הוציאו חשבוניות מס כדין, אף שהתחייבו לעשות כן בהסכם. מכאן באה דחייתה של התביעה. השופט קמא הנכבד לא מצא לקבל את התביעה הנגדית, שביקשה לצוות על השבת סכומי הכסף ששילמה המשיבה לרז. סופו של יום נדחו התביעה והתביעה הנגדית, בלא צו להוצאות.
הערעור והערעור הנגדי
7.בערעורם תוקפים המערערים את קביעותיו של בית המשפט קמא, לפיהן החוזה נגוע באי־חוקיות, וכי הם הפרו את החוזה בכך שלא הוציאו חשבונית מס כנגד התשלומים. הם מבקשים לשכנע, כי היתה זו המשיבה שהפרה את החוזה. מנגד מבקשת המשיבה, בערעור שכנגד שהגישה, לשנות מהחלטתו של השופט קמא שלא לצוות על השבת הכספים ששילמה לרז במסגרת החוזה. טעמיהם של המערערים והמערערת שכנגד יתבהרו בגדר הדברים שאפרוש בשורות הבאות.
דיון
8.כאמור, השופט קמא הנכבד לא נדרש לטענת המשיבה אודות הכפיה שבכריתת ההסכם. ערעור על התעלמות זו לא הובא בגדרו של הערעור הנגדי, ולכן אינני צריך להידרש לכך. בחינת למעלה מן הדרוש אומר, כי אפילו היתה המשיבה מכוונת את טענותיה כנגד התעלמות זו של השופט קמא, לא היה כל מקום להיענות לה. החוזה נכרת בתיווכם של שני מגשרים שהינם עורכי דין, שגם ניסחו במו ידיהם את שני החוזים, בהליך גישור שאליו הפנה בית המשפט את בעלי הדין, וכאשר בעלי הדין השונים, ובהם המשיבה, כולם מיוצגים בידי עורכי דין. אינני יכול לראות, בנסיבות אלה, כשהן לעצמן, כל אפשרות לראות את המשיבה כמי שנסחטה, או כמי שכריתתו של ההסכם נכפתה עליה, לפי משמעותם של הדברים בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. הואיל וכאמור הסוגיה אינה עוד על הפרק, לא אכביר בה מעבר להערה זו שהערתי.
9.ככל הנוגע לחוקיותו של החוזה, דעתי אינה כדעת השופט קמא. כאמור, השופט קמא נשען, בקביעתו בדבר אי־חוקיות החוזה, על כך שבחוזה הסכימו בעלי הדין, כי הוא ייוותר סודי, והוא הוסתר מעיניו של בית המשפט לעניינים מינהליים. הוא סבר עוד, כי חוזה זה עומד בסתירה לחוזה השני, שהוגש לאישורו של בית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין.
10.ובכן ראשית אומר, כי לא יכולתי לראות כל סתירה בין שני החוזים, לא לפי תניותיהם ולא לפי מהותם ותכליתם. עיון בתניותיהם השונות של החוזים איננו יכול לתמוך במסקנתו של בית המשפט קמא. ואשר למהותם של החוזים ולתכליתם, עניינו של האחד, שנחתם בין כל בעלי הדין בעתירות הנ"ל, הוא ביישוב המחלוקת שהגיעה לפתחו של בית המשפט לעניינים מינהליים, משמע הוצאתו של רישיון העסק בתנאים, ואישורו של הסדר זה בפסק דין של בית המשפט; עניינו של ההסכם השני (זה שבו עסקינן), שנחתם כאמור בין רז למשיבה בלבד, הוא בהסדרת הפיצויים שיקבלו רז מהמשיבה כנגד הסכמתם להפעלתה של המסעדה סמוך לביתם. השניים דרים היטב בכפיפה אחת, ואין כל סתירה ביניהם.
