1.בעת הרלוונטית היה המערער דובר עיריית טבריה. בידיעה שפרסם המשיב 2 במקומון-המשיב 1 נאמר, כי המערער נחקר ברשויות מס הכנסה בשל חשד לדיווח כוזב בדבר מקום מגוריו, משמע דיווח כי הוא מתגורר בקריית שמונה בעודו מתגורר בטבריה, והכל על מנת לזכות בהטבת מס.
2.על פרסום הידיעה הגיש המערער תביעה נגד המשיבים, בגדרו של חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (החוק), כשהוא טוען כי הידיעה בדבר חקירתו אצל שלטונות המס הינה שקרית, ופרסומה פגע בשמו.
3.המשיבים הודו בפרסום, אך טענו כי אין בו משום לשון הרע, ומכל מקום עומדות להם הגנות שבחוק: הם טענו שהכתבה היא בבחינת פרסום מותר, כיוון שביחסיהם עם הקוראים עומדת להם חובה לפרסם את שפרסמו, פרסום שנעשה בתום לב; לכך הם הוסיפו כי דיברו אמת בכתבה, פרסום שהיה בו עניין ציבורי.
4.בית המשפט קמא דחה את התביעה, משום שעלה בידי המשיבים להוכיח אמת בפרסום, והרי עניין לנו בידיעה שיש בה עניין ציבורי.
5.אשר להוכחת אמיתות הפרסום: הסתבר בהתדיינות שלפני בית המשפט קמא, כי למשיב נשלחה הודעה מאת חבר מועצת העיר שהוא גם חבר בוועדת הביקורת של העיריה, לפיה המערער נחקר אצל שלטונות המס. המשיב הצליב ידיעה זו מול מקורותיו, ולכן פרסם את שפרסם.
במהלך המשפט ביקשו המשיבים לזמן לעדות מפקח בכיר במס הכנסה, שיעיד אודות החקירה על דיווח של המערער לשלטונות המס אודות מגוריו. אלא שהיה זה המערער דווקא, שהתנגד לזימונו של העד, כשהוא נשען על חסינותו של עובד מס הכנסה. חרף ההתנגדות נותר הזימון על כנו, אלא שימים אחדים לפני ישיבת ההוכחות הגישה המדינה בקשה לביטול הזימון כשהיא נשענת על חסינות, אך לא בלי שציינה, כי אם יתן המערער את הסכמתו, שאז יימסר כלל החומר שבידי שלטונות המס לידיו או לידי בית המשפט.
6.בית המשפט קמא קיבל את הבקשה וביטל את זימון העד, כשהוא מזמין את המערער להודיע אם הוא מסכים לחשיפת המידע בשאלה אם נפתחה נגדו חקירה בנושא מקום מגוריו, אם לאו. אלא שהמערער הודיע, בפתח ישיבת ההוכחות כי אין הוא מסכים לכך, וביקש כי שלטונות המס יאמרו, "באותה מסגרת", אם המשיב הגיש תלונות נגד המערער לאחר פרסום הידיעה מושא התובענה. העניין שב ועלה במהלך ישיבת ההוכחות, וסופו של דבר עמד המערער על סירובו ליתן הסכמתו להעדת פקיד מס הכנסה.
7.על יסוד השתלשלות זו של עניינים פסק כב' השופט קמא, כי אף שהנטל להוכחת פתיחתה של חקירה במס הכנסה נגד המערער רובץ על כתפי המשיבים, סירובו של המערער לאפשר הבאתה של הראיה, העשויה בנקל להכריע בשאלה העומדת במרכזה של ההתדיינות (האם נפתחה חקירה אם לאו) מגיע כדי הוכחה פוזיטיבית מצד המערערים (לפתיחת חקירה). משמע לא רק חיזוק לראיות המשיבים מהווה סירובו של המערער, כי אם אף ראיה עצמאית להוכחת פתיחת החקירה, כך השופט הנכבד קמא.
למסקנה זו, הנשענת על דיני הראיות, הוסיף השופט קמא את חובתו של בעל דין לנהוג, בניהול המשפט, בתום לב, ואת זאת לא עשה המערער, בסירובו לזימון פקיד מס הכנסה לעדות. חוסר תום לב הוא מצידו של תובע, שהגיש תביעה בטענה שידיעה פלונית היא כוזבת, אך עושה כל שיש בידו על מנת למנוע את בירור השאלה אם הידיעה כוזבת אם לאו, כך בית המשפט קמא הנכבד. פועל יוצא מכך, המערער מושתק מלהכחיש את טענת ההגנה של המשיבים, לפיה הפרסום הוא פרסום אמת.
8.שתי הדרכים הללו בהן הלך כב' השופט קמא הוליכוהו לכלל דיעה, כי את התביעה יש לדחות, וכך הוא עשה.
למעלה מן הדרוש ציין השופט קמא, כי בחומר הראיה שהניחו לפניו המשיבים די היה כדי להרים את הנטל להוכחת פתיחתה של חקירה נגד המערער עובר לפרסום הידיעה. בדרכו למסקנה זו נשען השופט קמא על עדותו של מבקר העירייה, שהעיד כי המערער דיווח (לעירייה) כי הוא מתגורר בקריית שמונה, בעוד שהיו ידיעות כי הוא מתגורר בטבריה, ומידע זה הועבר לידי שלטונות המס, ומכאן מסתבר יותר, כי השלטונות אכן פתחו בחקירה. לכך נוספת הודעת פקיד השומה (בבקשת המדינה לביטול זימונו לעדות), כי אם יסכים לכך המערער – יצולם חומר החקירה ויימסר לו או לבית המשפט. מכאן ניתן ללמוד, כי חומר חקירה קיים, וממילא גם קיימת חקירה, שהרי קיומה של זו לא הוכחש בהודעת פקיד השומה. משום כל אלה ניתן לקבוע, כך קבע השופט קמא, כי המשיבים הרימו את הנטל להוכחת הטענה כי נפתחה חקירה נגד המערער אצל שלטונות המס.
9.תביעת המערער נדחתה, אם כן, תוך חיובו בשכר טרחת עורכי דין למשיבים בסך 15,000 ₪.
10.על פסיקה זו מלין המערער, בהודעת ערעור שהניח לפניי, ובו הוא שב ושוטח את כלל הטענות שפרש לפני בית המשפט קמא. המשיבים, אין צריך לומר, מבקשים להותיר את פסק הדין על מכונו.
11.לאחר ששקלתי בטענות הצדדים מצאתי לדחות את הערעור. הנני מסכים הן למסקנותיו והן להנמקתו של השופט קמא, על כל חלקיהן. השופט קמא הטעים בפירוט רב את הנמקתו, ואין לי כי אם להסכים לה, על כלל מרכיביה. מסכים אני עם קביעתו, כי די היה באשר הביאו המשיבים (קרי עדות מבקר העירייה כאמור, לצד המסקנה העולה מהודעת פקיד השומה, ממנה עולה קיומה של חקירה), על מנת להרים את הנטל בהוכחת הטענה "אמת דיברתי". עניין לציבור ודאי יש כאן, ואין לי להכביר מלים בנושא, ומכאן שמתקיימת ההגנה שבחוק. על כך נוסף סירובו של המערער לאפשר את העדתו של פקיד השומה, ראיה שהיה בה כדי להכריע, בנקל ובאופן חד וברור, אם היתה חקירה אם לאו. בכך יש משום ראיה בפני עצמה, העשויה להרים את הנטל הרובץ לפתחם של המשיבים להוכיח את דבר קיומה של חקירה; נוספת לכך חובת תום הלב בדיון האזרחי, שהופרה כאן באופן הבוטה ביותר על ידי המערער. כפי שציין השופט קמא בצדק, המערער פתח בהליך אזרחי נגד המשיבים, כשהוא טוען כי פורסם נגדו דבר שקר, אלא והנה כאשר מבקשים המשיבים להוכיח כי אין הפרסום מהווה דבר שקר, הוא חוסם את דרכם מלעשות כן, כשהוא משתמש בחסינות הקבועה בחוק, ומונע את בירור האמת.