1.זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (השופטת הדסה אסיף) מיום 29.6.14, לפיו נדחתה תביעת המערער לגביית שיק בסך 70,000 ₪.
2. בפני בית המשפט קמא התעוררה מחלוקת בשאלה, אם חוק הלוואות חוץ בנקאיות תשנ"ג – 1993 חל על ההלוואות שלהבטחתן ניתן השיק נשוא הדיון. הכרעה בשאלה זו תלויה בשאלה אם ההלוואה ניתנה על ידי המערער, העוסק במתן הלוואות, למשיב עצמו או לחברה בבעלותו. אני דוחה את טענת המערער, שטענת המשיב שההלוואה ניתנה לו ולא לחברה, היא הרחבת חזית. זאת, משום שבדין התירה השופטת קמא למשיב לתקן את תצהירו בענין זה בהחלטה שנתנה ביום 27.12.13.
3.כפי שקבע בית המשפט, שני הצדדים אינם ראויים לאימון. גם בנושא זה, חלו שינויים בגירסאות הצדדים. בעוד המשיב טוען תחילה שההלוואה ניתנה לחברה, ולאחר מכן טען שההלוואה ניתנה לו אישית, הרי המערער טען שההלוואה ניתנה לחברה בבעלות התובע, ובחקירתו בבית המשפט חזר בו מגירסה זו, וטען, כפי שהצהיר גם קודם לכן, שמסר את ההלוואה למשיב אישית (עמ' 27-28 לפרוטוקול). המערער שב והעיד, שנתן את ההלוואה למשיב לנוכח ההיכרות האישית שהיתה ביניהם. בדין קבעה איפוא השופטת המלומדת, שהמערער נתן את ההלוואה באופן אישי למשיב, אף לנוכח גירסאות המשיב, שבחלק מהן אמר שההלוואה ניתנה לחברה. זו קביעה עובדתית שהוכרעה על ידי הערכאה הדיונית במפורש בנושא שבו היו בפניה כל הראיות והיא שקלה אותן.
4. להסיר ספק, אני דוחה את טענת ב"כ המערער, כאילו העובדה שהמערער העיד שוב ושוב שנתן את ההלוואה למשיב אישית נובעת מחוסר הבנתו המשפטית, וחוסר הבחנה בין המשיב עצמו לבין המשיב כאורגן של חברה בבעלותו. לא היה זה ענין שולי בבית המשפט, אלא ענין מרכזי, והמערער, העוסק במתן הלוואות, יודע למי הילווה, וידע מה הוא מעיד, והעיד את אשר ראה כאמת. בית המשפט שקל את העדות המערער שבפניו, ועל פיה הכריע. אין מקום להתערב בקביעה העובדתית הזו של בית המשפט קמא, המעוגנת בראיות שבפניו. התוצאה היא שחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות חל, ומשלא נתקיימו התנאים לפיו, ולו מטעם זה, דין הערעור להידחות.
5. זאת ועוד, טען המערער ששיק ניתן לו להבטחת הלוואה של 70,000 ₪. המשיב אישר שקיבל מהמערער, שעיסוקו בכך, הלוואות רבות, אך את כולן קיבל בשנת 2004. אל מול טענה זו אישר המערער בתצהירו שכל ההלוואות ניתנו עד 7.11.04 ולאחר מכן שוב ושוב התחמק מלציין פרטים אודות אותה הלוואה ומתי ניתנה, עד שלבסוף העיד שיכול להיות שנתן את ההלוואה בתחילת 2005, לפירעון בתוך 3 חודשים. לאחר מכן, חזר בו המערער מגירסה זו, והעיד שלא היה צריך להחזיר את ההלוואה בתוך 3 חודשים, והתחמק מלומר מתי היה צריך להחזירה. היה בסיס איתן לקביעתו העובדתית של בית המשפט, שנסמכה על שני תצהירים של המערער, שמועד פירעון ההלוואה היה תוך 3 חודשים, וממועד זה יש למנות את תקופת ההתיישנות, ולא ממועד הצגת השטר לפירעון. זאת, משום שהתובע הוא שטען לעיסקת היסוד וכי מדובר בשטר ביטחון לאותה עיסקה, שהתביעה בגינה התיישנה. כן היה בסיס לקביעה העובדתית של בית המשפט, שההלוואות ניתנו בשנת 2004. מכאן, שהתביעה, שהוגשה לאחר חלוף יותר משבע שנים, התיישנה.
6. צדק בית המשפט קמא כשקבע שיש לדחות גם את התביעה לגופה, שכן המערער לא הוכיח את טענתו שאכן נתן למשיב הלוואה של 70,000 ₪ שלהבטחתה ניתן השיק. המשיב הודה שהמערער נתן לו הלוואות במאות אלפי שקלים, שאותן פרע, אך הכחיש הלוואה בסך 70,000 ₪. כאשר המערער טוען לפי עיסקת יסוד כלשהיא, עליו להוכיח את עיסקת היסוד. המערער לא הוכיח שהיתה הלוואה ספציפית בסך 70,000 ₪, כפי שטען, והסתבך בסתירות והתחמקויות, הן לגבי מועד ההלוואה, הן לגבי דרך מסירת ההלוואה שניתנה לגירסתו בשיק, ועוד.
7. אכן, המשיב אינו טלית שכולה תכלת. גם הוא נמצא כבלתי אמין על ידי בית המשפט קמא, אבל אין בכך להועיל למערער שעה שהיה ליו להרים את נטל ההוכחה שלא הורם על ידו.
8. על פי כל האמור לעיל, משלא נפל בקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא פגם המצדיק את התערבות ערכאת הערעור, וכאשר המסקנות המשפטיות הנובעות ממנה הוסקו כראוי, דין הערעור להידחות.
9. אני דוחה את הערעור ומחייב את המערער לשלם למשיב הוצאות המשפט בסך 9,440 ₪. המזכירות תעביר למשיב סכום זה מתוך העירבון שהופקד, ותחזיר את היתרה למערער.
