אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ע"א 181/14, 227/14 אברהם פגי ואח' נ' פקיד שומה חיפה ואח'

ע"א 181/14, 227/14 אברהם פגי ואח' נ' פקיד שומה חיפה ואח'

תאריך פרסום : 13/03/2016 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט העליון כבית משפט לערעורים אזרחיים
181-14, 227-14
13/03/2016
בפני השופטים:
1. כבוד השופט י' דנציגר
2. כבוד השופטת ד' ברק-ארז
3. כבוד השופט מ' מזוז


- נגד -
המערערים:
1. בע"א 181/14: אברהם פגי
2. בע"א 227/14:מור מאיר ו/או עפרה
3. רויטר מיכאל ו/או אראלה
4. פגי שמעון
5. ש. פגי החזקות בע"מ

עו"ד גרא פולגר
עו"ד ענת טנא
עו"ד הלנה בן-ברוך
המשיבים:
1. בע"א 181/14:פקיד שומה חיפה
2. מור מאיר ו/או עופרה
3. רויטל מיכאל ו/או אראלה
4. פגי שמעון
5. ש. פגי החזקות בע"מ
6. בע"א 227/14:פקיד שומה חיפה
7. אבי פגי

עו"ד קמיל עטילה
פסק-דין
 

 

 

השופט י' דנציגר:

 

          הערעורים דנן עוסקים במצב של מכירת מניות, כאשר בחברה אשר מניותיה נמכרות ישנם "רווחים ראויים לחלוקה" שלא חולקו כדיבידנד. השאלה היא מהו משטר המס החל על בעל המניות היחיד המוכר את מניותיו במכירה זו, וזאת בשים לב למספר תיקונים שנערכו במרוצת השנים בפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], (להלן: הפקודה).

 

רקע נורמטיבי

 

  1. מודל המיסוי הנוהג ביחס לחברות ובעלי מניותיהן בשיטת המס בישראל הוא המודל הדו-שלבי. לפי מודל זה, המעוגן במספר הוראות בפקודה, מיסוי רווחי החברה נעשה בשני שלבים: בשלב הראשון, מוטל מס חברות בשיעור אחיד ומופחת על ההכנסה החייבת של החברה. בשלב השני, מוטל מס הכנסה בשיעור אחיד על הדיבידנד בעת חלוקתו לבעלי המניות. השאיפה היא כי שילובם המצרפי של שני שיעורי המס, יהא דומה לשיעור המס השולי המוטל על הכנסת היחיד מפעילות שאינה מאוגדת. בדרך זו מבקש המחוקק לשמור על "אדישות מיסויית" ביחס להחלטת הנישום האם לפעול בעצמו או באמצעות תאגיד. התבוננות מצרפית זו, וקביעת שיעורי המס בהתאם לה, מונעת גם הטלת מס ביֶתֶר על נישומים הפועלים באמצעות תאגיד [המודל הדו-שלבי מעוגן בסעיפים 2(4), 125ב ו-126(א) לפקודה, והוא נדון לעומק בפסיקה ובספרות: ע"א 7566/13 פקיד שומה למפעלים גדולים נ' ז'ורבין, פסקאות 15-14 (22.6.2015), (להלן: עניין ז'ורבין); דוד אלקינס מיסוי חברות ובעלי מניותיהן 69 (2009), (להלן: אלקינס); אהרן נמדר מס הכנסה 533-532 (מהדורה ג, 2010), (להלן: נמדר); אמנון רפאל ושלומי לזר מס הכנסה כרך ב 187-184 (מהדורה ב, 2014), (להלן: רפאל ולזר); דוד גליקסברג "מיסוי התאגיד ובעלי מניותיו והטיה שיפוטית" משפטים מד 731, 753-752 (2015)].

 

  1. למודל המיסוי הדו-שלבי אין משמעות כאשר מדובר במצב של מכירת מניות, כשלא קיימים בעודפי החברה רווחים ראויים לחלוקה אותם ניתן לחלק כדיבידנד. במצב דברים זה, מכירת המניות מהווה ככלל אירוע מס הוני שבגינו יחויב המוכר במס רווח הון. רווח ההון יחושב כהפרש שבין עלות רכישת המניות לבין תמורת מכירתן, תוך התחשבות בשנים שבהן הוא הופק וברכיב האינפלציוני הגלום בו. מחיר המניות במצב זה אינו מגלם רווחים ראויים לחלוקה שלכאורה ניתן היה לחלקם כדיבידנד. לפיכך אין צורך להתחשב ברווחים אלו, וממילא לא מתעוררת כל שאלה לגבי שיעורי המס שיוטלו עליהם [מס רווח ההון במצב המתואר מוטל מכוח סעיפים 88, 89, 91(ב) ו-121 לפקודה, וראו: ע"א 10800/06 סלמן נ' פקיד שומה טבריה, פסקאות 21-16 (13.7.2011), (להלן: עניין סלמן); אלקינס, 353; נמדר, 603, 631].

 

  1. תמונה אחרת מצטיירת כאשר מדובר במכירת מניות בעת שקיימים בעודפי החברה רווחים ראויים לחלוקה. במצב דברים זה, ההנחה היא כי מחיר המניות מגלם את שווי הרווחים הראויים לחלוקה. לפי מודל המיסוי הדו-שלבי, הרי שהוטל זה מכבר על אותם רווחים מס חברות, ואולם טרם הוטל עליהם מס הכנסה, שכן לא חולק דיבידנד. בהיעדר הסדר מיוחד, הרי שהמס שאמור היה להיות מוטל על רווחים אלו במכירה הוא מס רווח הון בשיעור יחסי גבוה. בתרחיש כזה, שיעור המס המצרפי שהיה מוטל על בעל המניות, היה לרוב גבוה יותר מזה שהיה מוטל עליו אילו הייתה החברה מחלקת דיבידנד. התוצאה הייתה אפוא הטלת מס ביֶתֶר על בעל המניות בעת המכירה. תוצאה נוספת הייתה השפעה אפשרית על החלטת הנישומים האם לחלק דיבידנד או לא, וזאת בניגוד לשאיפה כי דיני המס יהיו ניטראליים לגבי החלטה זו [השוו: עניין סלמן, פסקה 30; ע"א 1240/00 פקיד שומה תל-אביב 1 נ' סיוון, פ"ד נט(4) 588, 607 (2005), (להלן: עניין סיוון); אלקינס, 353-354; רפאל ולזר, 636-632; יובל נבות "אבני נגף בחישוב 'רווחים ראויים לחלוקה'"מיסים יז/5 א-36 (2003), (להלן: נבות); רשות המיסים בישראל קובץ הפרשנות לפקודת מס הכנסה – סעיף 94ב: חישוב עודף אינפלציוני במכירת מניה ה-41, (להלן: החבק)].

 

  1. על רקע זה קבע המחוקק – במסגרת סעיף 94ב לפקודה – הסדר מיסוי המיוחד למצב של מכירת מניות כאשר קיימים בעודפי החברה רווחים ראויים לחלוקה. בגדר ההסדר ניתנת הטבת מס בעת מכירת מניות החברה, ביחס לחלק ברווח ההון המשקף את הרווחים הראויים לחלוקה שלא חולקו כדיבידנד. שיעור המס המוטל על חלק זה אינו שיעור מס רווח הון רגיל, אלא שיעור מס מופחת. בכך, מבקש הסעיף להגשים שתי תכליות: האחת, מניעת מיסוי ביֶתֶר; והשנייה, יצירת אדישות מיסויית ביחס להחלטת הנישום האם לחלק דיבידנד טרם מכירת המניות או לא [ראו והשוו: עניין סלמן, פסקה 30; עניין סיוון, 607-606; ע"א 8500/10 פרל נ' פקיד שומה 1 ירושלים, פסקה 23 (10.9.2012); מאיר קפוטא "רפורמת המס 2003" רפורמות מס 393-319, 349 (דוד גליקסברג עורך, 2005), (להלן: קפוטא); הוראות החבק, שם; נבות, 6-4]. נקל להיווכח, כי כדי שיוגשמו שתי התכליות, שיעור המס המופחת במסגרת סעיף 94ב על חלקם של הרווחים הראויים לחלוקה מתוך רווח ההון נדרש להיות שווה לשיעור המס המוטל על חלוקת דיבידנד; אלא שבשיטת המס הישראלית, תוצאה זו עוגנה בפועל בהוראת סעיף 94ב רק לאחר שבוצעו בה מספר תיקוני חקיקה, כפי שיפורט להלן.

 

סעיף 94ב לפקודה – היסטוריה חקיקתית, ונוסח הסעיף נכון להיום

 

  1. בנוסחו המקורי של סעיף 94ב לפקודה, שיעור המס שהוטל על חלקם של הרווחים הראויים לחלוקה מתוך רווח ההון שהופק במכירה היה 10%, כאשר נקבע כי הוא יהא שווה לשיעור המס החל על סכום אינפלציוני חייב. ביחס להסדר זה הובעה לא אחת ביקורת בפסיקה ובספרות. במצב שנהג דאז, נישום שביקש למכור מניות נדרש לשלם מס בשיעור 10% על אותו החלק מתוך רווח ההון המגלם את הרווחים הראויים לחלוקה, בעוד שאילו אותם הרווחים היו מחולקים כדיבידנד היה עליו לשלם מס בשיעור גבוה יותר, של 25% (בעל מניות רגיל). כפועל יוצא מכך, נוצר פער מיסוי דווקא לטובת צבירת הרווחים בחברה. מובן היה אפוא, כי בניגוד לרצון לייצר אדישות מיסויית ביחס להחלטת הנישומים, הרי שבפועל ההסדר תִמרץ אותם שלא לחלק דיבידנד עובר למכירת המניות, אלא למכרן יחד עם הרווחים הצבורים. כן מובן, כי שיעור המס הנמוך היה עלול להוביל לגביית מס אפקטיבי בחסֶר על בעל המניות, לעומת מצב שבו הלה היה פועל שלא באמצעות תאגיד [השוו: עניין סיוון, 607-606; עניין סלמן, פסקה 31; עניין ז'ורבין, פסקה 16; ע"א 10666/03 שיטרית נ' פקיד שומה תל-אביב-יפו 4, פסקאות 5-4 (30.1.2006), (להלן: עניין שטרית); ע"א 3266/08 סדן נ' פקיד שומה תל אביב 1, פסקה 7 לחוות דעתו של השופט נ' הנדל (1.6.2011), (להלן: עניין סדן); ע"א 3365/06 דורפברגר נ' פקיד שומה חיפה, פסקה 9 (8.8.2010), (להלן: עניין דורפברגר); נמדר, 634-633].

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ