עקב התאונה נגרמה למערער חבלה קשה בכתף שמאל ושבר מרוסק בזרוע שמאל. לאחר טיפול ראשוני בישראל, הוטס המערער לרומניה, שם אושפז למשך 14 ימים; ובמהלך שהייתו שם עבר ניתוח בזרועו שלאחריו ידו הושמה בגבס למשך 30 יום. בשל התאונה נותר המערער מוגבל בתנועה בידו השמאלית. בגדר התביעה ביקש למנות מומחה רפואי בתחום האורתופדיה. המערער עתר לפיצויים בגין הפסד השתכרות, כאב וסבל והוצאות רפואיות, לעבר ולעתיד. בכתב הגנתה דחתה אליהו את טענות המערער, וטענה כי דין התביעה להידחות בשל התיישנות, משחלפו שבע שנים ממועד התאונה; ולענייננו, בהיעדר כיסוי ביטוחי, בשל העדר רישיון נהיגה בר תוקף לנהג בעת קרות התאונה.
נוכח היעדר כיסוי ביטוחי, ביקשה המשיבה לדחות את התביעה על הסף. לטענתה, בעת התאונה לא היה בידי הנהג רישיון נהיגה מתאים ותקף, בהתאם לתקנה 567 לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 (להלן: "תקנה 567") ובאין כיסוי ביטוחי דין התביעה להידחות. לבקשה צורפו תעודות עובד ציבור – האחת, לפיה לנהג אין ולא היה רישיון נהיגה ישראלי; השנייה, לעניין מעמדו החוקי (הסטטוס) של הנהג בישראל. כן צורף מסמך המפרט את מועדי כניסותיו ויציאותיו לישראל וממנו. על יסוד אלה טענה כי במשך תקופה של 18 חודשים לערך עד למועד התאונה, שהה הנהג בישראל למשך פרק זמן העולה על שנה באופן מצטבר, שבמהלכו יצא מגבולות ישראל (במצטבר) למשך 61 ימים בלבד, דהיינו, לתקופה של פחות משלושה חודשים. במצב דברים זה, אפילו הוכח כי הנהג החזיק רישיון נהיגה זר בר תוקף, לא ניתן לראותו כבעל רישיון נהיגה בר תוקף בישראל, כקבוע בתקנה 567; ומשכך, בהעדר כיסוי ביטוחי לשימוש ברכב, דין התביעה להידחות. המערער דחה את הפרשנות המוצעת של אליהו לתקנה 567, וסבר, בשים לב למועד כניסתו האחרונה של הנהג לישראל ויציאתו ממנה, כי בעת קרות התאונה שהה הנהג בישראל מאז כניסתו האחרונה פחות מ-4 חודשים, ומכאן שהחזיק עובר לתאונה ברישיון נהיגה זר בר תוקף.