הערעור שלפני הוגש על שתי החלטות נפרדות, שניתנו על ידי בימ"ש השלום בקרית גת (כב' השופטת ר. לביא), בתאריכים – 2.6.14, ו- 2.10.14, במסגרת דיונים שקויימו במשפט פלילי, שהתברר בפניו (ת"פ 47920-10-13 מ"י נ' מוחמד מסארעה), ושבו המשיב 1 היה הנאשם. המשיבה 2 ייצגה במשפט את המשיב 1.
בשתי ההחלטות, נשוא הערעור, חוייבה המערערת, מדינת ישראל, אשר היתה המאשימה בתיק הפלילי, בהוצאות משפט, לטובת מי מהמשיבים דהיום, או לשניהם. בהחלטה מיום 2.6.14, חוייבה המערערת בהוצאות המשיב 1 בסכום של 1,000 ₪, ובהחלטה מיום 2.10.14, חוייבה המערערת בהוצאות המשיב 1 בסכום 1,500 ₪, ובהוצאות פרקליטתו, הסנגורית, שהיא המשיבה 2, בסכום של 1,000 ₪.
טעמי החיוב בהוצאות, בשני המקרים, היו בכך, שביהמ"ש קבע שהתנהלות המערערת במישור הזמנת העד המרכזי – המתלונן, לשם מתן עדותו בהליך, כאשר לא התייצב לדיונים, היתה לא תקינה ומחדלית, ובשל כך, נוצר צורך לזמן את הצדדים לדיונים נוספים.
כפי שנראה להלן, התייתר הדיון בשאלת ההצדק המהותי לפסיקת הוצאות לחובת המדינה ולטובת מי מהמשיבים. ההכרעה בערעור נגזרת מעניין טרומי, עוד טרם הגעה לליבת שיקולי ביהמ"ש בהחלטותיו אלה.
הטלת ההוצאות לטובת המשיב 1, שהיה בעל דין במשפט הפלילי, מעוגנת בתקנה 21, לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד – 1974, ואילו הטלתן לטובת המשיבה 2, שלא היתה בעלת דין בהליך, אלא סנגורית שייצגה את המשיב 1, מקורה, ככל הנראה, בסמכותו הטבועה של בית המשפט [השווה – בג"ץ 2685/92, שמחה ניר נ' נשיא בית המשפט המחוזי בב"ש, פ"ד, מ"ז (2), 203, (להלן:"עניין שמחה ניר)].
כל השאלות הנוגעות להוצאות שנפסקו לטובת הפרקליטה, המשיבה 2, אינן טעונות עוד ליבון, משמשיבה זו הודיעה על הסכמתה לוותר על ההוצאות הללו, ומכאן – הסכמתה לקבלת הערעור, לפחות בפן האופרטיבי. משאין משיבה זו עומדת על קבלת הכספים שנפסקו לה, אין צורך להיזקק לשאלות הדיוניות או המהותיות המועלות בערעור, בזיקה אליה.
כפי שצויין, המקור החקיקתי לחיובו של בעל דין בהליך פלילי בהוצאות של בעל דין אחר, הוא בתקנה 21 הנ"ל. התקנה קובעת כדלקמן:
"א. נעתר בית המשפט לבקשת בעל דין לדחות את מועד המשפט או נדחה מועד המשפט בשל מעשה או מחדל של בעל דין, רשאי בית המשפט אם ראה הצדקה לכך, להטיל על בעל הדין שבעטיו נגרמה הדחיה, הוצאות בפועל לטובת הצד שכנגד.
ב. לא יטיל בית המשפט הוצאות כאמור בתקנת משנה (א) אלא לאחר שנתן הזדמנות לבעל הדין להשמיע את דברו".
עלתה שאלה מקדמית, שהצדדים טענו לגביה, בדבר האופן והמועד שבו יש להגיש הליך ערעורי, על חיוב בהוצאות, כאשר מדובר בפסיקה "אזרחית" בעיצומו של משפט פלילי.
בהיעדר הסדר חקוק ספציפי, נראה, שמדובר, לצורך ערעור, ב"יציר כלאיים", ובהחלטה שההשגה עליה משלבת הוראות מהדין האזרחי, עם הוראות מהמשפט הפלילי הדיוני. כפי שנפסק בעניין "שמחה ניר" שלעיל, "חיובו של בעל דין בהוצאות, הוא בעל אופי אזרחי... אין מניעה לכך שמי שרואה עצמו נפגע מפסיקת הוצאות, יוכל לערער על כך. אולם בהעדר הוראה אחרת, ההליך הוא כאמור אזרחי, ועל כן חלות עליו, בין היתר, ההוראות הדיוניות הקבועות בחיקוקים השונים הדנים בערעורים אזרחיים".
אולם, עדיין, ההחלטה היא בגדר החלטת ביניים, בטרם הסתיים ההליך הפלילי. ככלל, ובהיעדר חריג המוסדר בדין (כגון החלטה בטענת פסלות שופט), לא ניתן להשיג עליה טרם סיום המשפט. מנגד- החיוב בהוצאות, ובהינתן אופיו האזרחי ובסיימו את אותה "התדיינות משנה" הנוגעת לכך, אינו בגדר "החלטה אחרת", לצורך סיווגו כאשר מבקשים להשיג עליו, כי אם, הוא מהווה "פסק דין" לצורך האמור. בכך, דומה החלטה כזו, להחלטה הניתנת במהלך משפט פלילי, בסוגיה של החזרת תפוס. על כך נאמר בבג"ץ 2260/94,The scotch whisky association נ' שופט ביהמ"ש המחוזי בת"א, כי "החלטה בדבר החזרת תפוסים... הינה, על פי טיבה 'החלטה נלווית' לפסק הדין, והיא מהווה, כשלעצמה, 'פסק דין', בעל אופי אזרחי לעניין ערעור עליה, בין שהיא משולבת בפסק הדין שניתן לגופו של האישום, ובין שהיא ניתנת בנפרד ממנו" (עמ' 3 פסקה 6 לפסה"ד) ומשבענייננו – ההחלטות ניתנו שלא במסגרת פסק הדין הפלילי, אלא, בנפרד ממנו, הדין הוא, ש"אין המדובר, איפוא, ב'החלטת ביניים', אלא, ב'החלטה סופית', שעל פי טיבה היא 'החלטה נלווית' לפסק הדין, לאמור: החלטה 'חיצונית', לפלוגתאות המוכרעות בפסק הדין, ה'מלווה' את פסק הדין המשמש רקע לנתינתה. ויחד עם זאת- החלטה 'עצמאית', לעניין ערעור כנגדה, כאילו היתה 'פסק דין' "(שם, עמ' 2, פסקה 4).