ע"א 12660-10-15

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת עינת אבמן מולר), מיום 2/7/15, בת"א 23224-06-14.

1.המשיבה הגישה תביעת שיבוב כנגד המערערים, זאת בנוגע עם תאונת הדרכים אשר התרחשה ביום 3/9/13, בה היו מעורבים המערערים. התביעה הוגשה לאחר שנטען שרכב שבוטח על ידי המערערת נפגע על ידי רכב שנהג בו המערער מס' 1. הרכב בבבעלות המערער מס' 2. מדובר בתביעה בגין נזקי פח בלבד. בית משפט קמא קיבל את התביעה וחייב את שני הנתבעים בתשלום הנזק שנגרם למשיבה בגין הפיצוי ששולם לנהג המבוטח על ידו.

2.במסגרת ההליך בבית משפט קמא, המחלוקת בין הצדדים הייתה בשאלת האחריות. הערעור מתרכז בקביעתו של בית משפט קמא להטיל אחריות גם על המערער 2, אף שהוא היה הבעלים של הרכב בלבד, אך לא נהג ברכב בשעת התאונה. נטען כי על פי דיני הנזיקין, האדם אחראי לעוולותיו שלו, המשיבה לא טענה לאחריות שלוחית ולא בא בפסק דינו של בית משפט קמא כל הסבר מדוע חויב המערער מס' 2 בתשלום הנזק.

3.מנגד, טענה המשיבה כי הטענה שהועלתה באשר לאחריותו של המערער 2, הנה בבחינת הרחבת חזית, שכן לא הועלתה טענה זו בהליך בבית משפט קמא, לרבות לא בכתב ההגנה. כל שנטען הוא העדר אשמה של המערער ואחריות הנהג המבוטח לאירוע התאונה. המערערים לא שבו על טענתם זו גם בסיכומיהם. עוד נטען כי לכלל לפיו אדם אחראי לעוולתו בלבד, קיימים חריגים, כגון אחריות מעביד למעשי עובד, או על פי דיני התעבורה, אחריות בעלים של רכב לעבירות שנעשו ברכב, גם אם הבעלים לא נהג בזמן ביצוע העבירה. עוד נטען כי המערער 2 היה המעסיק של המערער 1.

4.בכתב התביעה (בסעיף 10ב') נטען כי אחריות המערער 2 נובעת עקב היותו המחזיק או הבעלים של הרכב. בכתב ההגנה הוכחש האמור בסעיף "מחוסר ידיעה", אם כי יש לציין שחלקו הראשון של סעיף 10 לכתב התביעה עוסק במסמכים הנוגעים לתשלום הפיצוי למבוטח. מעיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא עולה כי הצדדים היו חלוקים לאורך כל הדרך בשאלת הגורם האחראי לתאונה. שני הצדדים, בסיכומיהם, לא התייחסו לשאלת מעמדו של המערער 2 והמקור לאחריות האישית שלו לתאונה. בית משפט קמא, בפסק דינו, עוסק בניתוח הראיות בשאלת האחריות ולבסוף הגיע למסקנה (סעיף 8 לפסק הדין) כי "האחריות לתאונה רובצת לפתחו של הנתבע אשר נכנס לצומת בנסיעה מהירה באור אדום". בהמשך, לאחר התייחסות לגובה הנזק, נאמר (סעיף 10 לפסק הדין): "נוכח כל האמור על הנתבעים לשלם לתובעת סך של ...". לא באה בפסק הדין כל התייחסות לשאלה מה המקור לקביעה לפיה האחריות מוטלת על כתפי שני הנתבעים גם יחד. דומה כי בית משפט קמא עשה כן נוכח העובדה ששאלת האחריות או אי אחריותו של המערער 2 לא עמדה כלל לדיון.

5.אחריות בעלים של רכב לאירוע בו נהג אדם אחר, יכול שתקום גם במסגרת דיני הנזיקין, כגון אחריות מעביד למעשיו של עובד כאשר המעשה (הנהיגה) היה חלק מעבודת העובד ובמסגרת העבודה. בענייננו, האחריות שיוחסה למערער 2 נובעת אך בגין היותו בעליו של הרכב בו נהג המערער 1 בעת התאונה. קשר זה אין בו, לכשעצמו ולבדו, להטיל אחריות על כתפי הבעלים. אמנם, יתכן שתקום אחריות (נזיקית) לבעלים מקום שהתיר לאדם בלתי מיומן לנהגו ברכבו (כגון מי שאין לו רישיון נהיגה), אולם בענייננו, אין הדבר כן. בנסיבות העניין הנדון, האחריות לנזק התאונתי אינה אמורה לחול על המערער 2 אך מעצם היותו הבעלים של הרכב. עצם הבעלות ברכב ,לכשעצמה, אינה מקימה אחריות הבעלים לנזקי הזולת בגין נהיגת אחר. אין מדובר, במקרה זה, ביחס המיוחד הדרוש להקמת האחריות. השאלה, בענייננו, הנה האם שתיקת הצדדים בנקודה זו במהלך ההליך כולו, אמורה להוביל לתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא. ב"כ הנתבעים – המערערים – לא נגע בסיכומיו בשאלה זו כלל ועיקר, אולם זאת בתגובה לסיכומי ב"כ המשיבה שאף הוא לא התייחס לשאלת מקור אחריותו של המערער 2.

מכאן, שלא הונחה תשתית במסגרתה אכן היה מקום להורות על חיובו של המערער 2 לנזק אותו גרם המערער 1.

על-כן, דין הערעור להתקבל. חיובו של המערער 2 על-פי פסק דינו של בית משפט קמא – מבוטל.

המשיבה תישא בהוצאות המערערים ובשכר טרחה בסך כולל בשיעור 15,000 ₪.