ע"א 10069/16 חברת החניון המרכזי בבת-ים בע"מ נ' אמיר אשורי ואח'

1.במסגרת ערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ד"ר ד' אבניאלי) מיום 9.11.2016 בת"א 13087-01-13, הוגשה הבקשה שלפניי למתן סעד זמני, שעניינה עיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור.

רקע והליכים

2. לבקשה שלפניי קודמת התדיינות משפטית ארוכת שנים בין הצדדים, שעניינה זכויותיו הקנייניות של המשיב 1 (להלן: אשורי) בחניון המצוי ברחוב שדרות העצמאות 67 בבת ים (להלן: החניון). המבקשת היא חברה המתפעלת את החניון, והמשיב 2 (להלן: אביזאדה) מחזיק בשליש ממניותיה. במסגרת ע"א 3790/02 אשורי נ' אביזאדה (13.4.2003) הוכרו זכויותיו של אשורי בשישית מזכויות הקניין בחניון (להלן: פסק הדין הראשון). בעקבות זאת, אשורי הגיש תביעה לאכיפת סעדים להם הוא היה זכאי מכוח פסק הדין הראשון, ולאחר התדיינות נוספת, במסגרת ע"א 6035/07 חברת החניון המרכזי בבת ים בע"מ נ' אשורי ואח' (5.7.2010), הוכרו זכויותיו להירשם כבעלים בשישית מהחניון, לקבל דו"ח מפורט על ההכנסות וההוצאות הקשורות בהפעלת החניון ולקבל את חלקו ברווחים (להלן: פסק הדין השני). לאחר פסק דין זה, התחדש הדיון בתביעה למתן חשבונות, במסגרתו העלה אשורי טענות לעניין המסמכים שהועברו אליו על ידי המבקשת ואביזאדה (להלן ביחד: הנתבעים). בפסק הדין מיום 12.7.2011 נקבע כי הדיון בתביעה למתן חשבונות הסתיים והדרישה הכספית לחיוב על פי החשבונות, דינה להתברר בתביעה חדשה שתוגש.

3. אשורי הגיש תביעה כספית חדשה לתשלום חלקו בהכנסות מתפעול החניון לתקופה שמיום 26.1.1989 ועד יום 9.2.2004, ובהמשך מיום 10.2.2004 ועד ליום 31.12.2007, וסכומה הועמד על שלושה מיליון ש"ח. ביום 28.1.2014 ניתן פסק דין חלקי בתובענה, במסגרתו בית המשפט המחוזי קיבל את טענת ההתיישנות של הנתבעים לגבי התקופה שלפני יום 9.2.2004. על פסק דין זה הגיש אשורי ערעור לבית משפט זה (ע"א 1538/14), במסגרתו הושג הסדר דיוני בין הצדדים לפיו הנתבעים מכירים בזכותו של אשורי לתבוע החל משנת 1989 וטענותיהם נשמרות להם, אשר קיבל מעמד של פסק דין (להלן: פסק הדין השלישי).

4. ביום 9.11.2016 בית המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי את התובענה. ראשית, נדחתה טענת הנתבעים להתיישנות זכויותיו של אשורי עובר לשנת 2004, וזאת חרף עמידתם עליה אף לאחר מתן פסק הדין השלישי. בנוסף, נדחתה טענתו המקדמית של אביזאדה לעניין קבילות חוות הדעת החשבונאית שהוגשה מטעם אשורי. לעומת זאת, התקבלה טענתו המקדמית של אביזאדה לעניין העדר היריבות בינו לבין אשורי. נקבע כי לא הוכח שאביזאדה היה צד להסכמים עם השוכרים או המפעילים של החניון, וכי לא הוכח שהוא קיבל דיבידנדים או רווחים כספיים מהמבקשת. על כן, נקבע כי אין מקום לחייבו באופן אישי בתשלום חלק מהרווחים שהפיקה המבקשת בתקופה הרלוונטית, והתביעה כלפיו נדחתה, תוך חיוב אשורי בהוצאות משפט.

           לגופו של עניין, בית המשפט המחוזי ציין כי המבקשת דבקה לאורך כל ההליך בטענת ההתיישנות ולא התייחסה לתביעה המתייחסת לתקופה שקדמה ליום 9.2.2004, והתעלמות זו – בהינתן ההסכמות שקיבלו ביטוי בפסק הדין השלישי – פועלת לרעתה. בהתייחסו לסכומים המגיעים לאשורי, בית המשפט קבע כי ההבחנה שערך רואה החשבון מטעמו של אשורי בין הוצאות המבקשת לבין הוצאות החניון הייתה במקומה, זאת מאחר שאין לאשורי כל נגיעה לאופן התנהלותה של המבקשת. על כן, נקבע כי החישוב החשבונאי שנערך מטעמו של אשורי לעניין התקופה שעד ליום 9.2.2004 לא נסתר. בהינתן האמור, בית המשפט המחוזי הורה כי המבקשת תשלם לאשורי בגין התקופה מיום 26.1.1989 ועד ליום 9.2.2004 סך של 2,237,094 ש"ח.

           על פסק דין זה המבקשת הגישה את ערעורה, ובצידו הבקשה שלפניי.

הבקשה

5. במסגרת הבקשה דנן, המבקשת גורסת כי מתקיימים שני התנאים המצטברים הדרושים לקבלת בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין. לגישתה, סיכויי ערעורה הם טובים, מאחר שבית המשפט המחוזי שגה בפרשנותו את פסק הדין השלישי. לעמדת המבקשת, בפסק הדין השלישי נקבע כי הדיון בטענת ההתיישנות יוחזר לבית המשפט המחוזי ויוכרע בתום ההליך, ולפיכך היה מקום לדון בטענה זו לגופה ולא לדחותה מהנימוק כי זהו ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים. המבקשת מוסיפה ומעלה טענות נוספות, הנוגעות לאופן חישוב הסכומים המגיעים לאשורי. אשר למאזן הנוחות, המבקשת טוענת כי החיוב הכספי שהטיל עליה בית המשפט המחוזי מהווה עבורה נטל שלא תוכל לעמוד בו, אשר עלול לגרום לה נזק בלתי הפיך, ואילו לאשורי, אשר לטענתה קפא על שמריו במשך שנים רבות, לא ייגרם כל נזק מקבלת הבקשה. בהקשר זה, המבקשת גורסת כי קיים חשש כי לא תוכל לגבות מאשורי את הסכום הכספי הגבוה שחויבה לשלם, ככל שיתקבל ערעורה. כראיה לכך המבקשת מטעימה כי אשורי נמנע מלקיים החלטות שיפוטיות שחייבו אותו בתשלום הוצאות משפט – הן כלפי אביזאדה והן כלפי המבקשת עצמה. לאור האמור, המבקשת סבורה כי עיכוב ביצועו של פסק הדין מהווה איזון ראוי ונכון בין האינטרסים של הצדדים.

6. אשורי, מצידו, מתנגד לבקשה וטוען כי המבקשת לא הוכיחה כדבעי את התקיימות התנאים המצטברים הנדרשים לעיכוב ביצוע פסק דין. לעמדתו, סיכויי הערעור של המבקשת הם אפסיים, זאת מאחר שלטענתו היא ממשיכה להתכחש להסכמות הדיוניות שהושגו בין הצדדים ושקיבלו מעמד של פסק דין במסגרת פסק הדין השלישי. לדידו, ההסכמות מחייבות את הצדדים ואין מקום למחזר את טענת ההתיישנות. בנוסף, אשורי דוחה את טענות המבקשת הנוגעות לחישוב הסכומים המגיעים לו, ובהקשר זה הוא סומך ידו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. אשר לרכיב מאזן הנוחות, אשורי טוען כי לא עלה בידי המבקשת להוכיח כי הוא נוטה לטובתה. לגישתו, המבקשת היא חברה בע"מ, אשר נמצאת בהפסדים ומלבד 5/6 מהזכויות בחניון, אינה מחזיקה בנכסים נוספים, ואילו הוא עצמו אדם אמיד ובעל נכסים, ולא הוכח לגביו כי לא יוכל להשיב את סכום פסק הדין, באם יתקבל הערעור. אשר לטענת המבקשת לעניין התחמקותו מתשלום הוצאות משפט – אשורי טוען כי הוצאות המשפט שהוטל עליו לשלם למבקשת מתקזזות כנגד הסכום שהוטל עליה לשלם לו; וכי לאור הגשת ערעור על ידו על דחיית התובענה נגד אביזאדה, סוכם בין באי הכוח כי תשלום ההוצאות יעוכב עד להחלטה בערעור.