עת"מ 9155-05-13 בית אבות ליאון רקאנטי נ' עיריית פתח תקווה ואח'

בהמשך לפסק הדין שניתן בהסכמה ביום 28.12.14, נותרה להכרעה רק שאלת ההוצאות. ב"כ העותרת הגישה טיעונים קצרים בעניין זה. ב"כ המשיבים השיב להם, אך הותיר את הנושא לשיקול דעתו של בית המשפט.

במקרה זה מן הראוי לפסוק הוצאות לטובת העותרת.

מדובר בעתירה שהוגשה בחודש מאי 2013, והסעד שנתבקש בה היה להורות למשיבים ליישם את החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית פתח תקווה (להלן: "ועדת הערר") מיום 13.2.11, בעניין אופן סיווג כלל הנכסים הנמצאים בבית האבות בשנים 2009-2007.

לקראת הדיון בעתירה, בספטמבר 2013, הודיעו המשיבים כי הגישו ביום 12.12.10 בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (בר"מ 9138/10 ), בעקבות החלטה אחרת של ועדת הערר ופסיקת בית המשפט לעניינים מנהליים בנושא חיובם של בתי אבות בארנונה, וכי רק ביום 13.6.13 ניתנה ההחלטה שבה "קבע בית המשפט העליון את דרך ואופן סיווג בתי האבות לצורך תשלום הארנונה" (ציטוט מתוך הודעת המשיבים בעניין). המשיבים הודיעו כי הם פועלים ליישום החלטת בית המשפט העליון על כל בתי האבות ברחבי העיר פתח תקווה, וזאת לאחר ביצוע מדידות חדשות ומעודכנות לנכסים אלה. בד בבד טענו המשיבים לשיהוי בהגשת העתירה.

בדיון בעתירה ביום 11.9.13 התחייבו המשיבים ליישם את החלטות ועדת הערר בתוך 60 יום.

בפועל הודיעו המשיבים על יישום החלטת ועדת הערר רק בחלוף שנה, בחודש ספטמבר 2014. יוער כי העותרת חולקת על הדרך שבה יישמו המשיבים את החלטתה של ועדת הערר, ואולם בעניין זה תפנה העותרת לוועדת הערר, כאמור בהחלטתי מיום 11.9.13, ובמתכונת הדומה להסכמות הצדדים בעמ"נ 20895-05-11.

המשיבים לא הגישו ערעור על החלטת ועדת הערר מיום 13.2.11, ולכן היה עליהם לקיימה וליישמה. הגשת ערעור ובקשת רשות ערעור על החלטה אחרת של ועדת הערר אינה טעם מספיק לאי יישום ההחלטה נושא עתירה זו. יצוין עוד כי בהחלטת בית המשפט העליון בבר"מ 9138/10 אין חידוש (בניגוד לאופן שבו הוצגה ההחלטה על ידי המשיבים). בהחלטה נאמר כי ההלכה המחייבת בענייננו היא פסק הדין בע"א 7975/98 אחוזת ראשונים רובינשטיין נ' עיריית ראשון לציון (2003), שבה נקבע כי שטחים נלווים לדירות המגורים עצמן יסווגו כמבני מגורים. בית המשפט העליון ציין כי הלכת ע"א 7975/98 יפה כוחה אז כעתה, ואין מקום לסטות ממנה או לפרשה פירוש שאינו מתיישב עם יסודותיה. עוד יצוין כי בתגובתם בעניין פסיקת הוצאות לא חזרו המשיבים על טענתם בעניין ההמתנה להחלטת בית המשפט העליון.

המשיבים התחייבו בספטמבר 2013 ליישום החלטתה של ועדת הערר בתוך 60 יום, אך בפועל הודיעו על יישום ההחלטה רק כעבור שנה.

סבורני כי אין זה מן הראוי לטעון לשיהוי, כשהמשיבים בוחרים שלא לקיים החלטה של ועדת הערר, וזאת מבלי שהגישו ערעור עליה, ובאופן אשר מאלץ את העותרת להמשיך לנהל הליכים של השגה וערר גם לשנים 2010 ואילך.