עת"מ 68274-12-14 האגודה למען הקשיש בטמרה נ' משרד הרווחה והשירותים החברתיים ואח'

המבקשת ("העותרת") היא עמותה שניהלה בתחום המשיבה 2 ("העירייה") מרכז יום לקשישים ("המרכז") עד תום שנת 2014, והיא הגישה עתירה נגד המשיב 1 ("משרד הרווחה") ונגד העירייה, ובה התבקש בית המשפט להורות למשרד הרווחה לחדש את אישור ההפעלה של העותרת ולאפשר לה להמשיך ולהפעיל את המרכז, וכן להורות לעירייה להמשיך ולהפנות למרכז את הקשישים שבתחום שיפוטה.

בגדר העתירה התבקש צו ביניים שבעיקרו זהה לצווים שהתבקשו בגדר העתירה. בהחלטה מיום 2.1.15 הוריתי כי המשיבים יגישו תשובות לבקשה וכי הדיון יתקיים ביום 12.1.15. העירייה הגישה תשובה מפורטת, בעוד שמשרד הרווחה הגיש תשובה תמציתית בנימוק שלא הייתה לבאי כוחו שהות מספיקה כדי לברר את העובדות לאשורן.

טענות העותרת, בקיצור הנדרש, הן שהעירייה מתנכלת לעותרת על רקע החלטת האחרונה לפטר את מי ששימש כמנהל שלה, ובקשר לכך התלוננה העותרת אצל מנהל מחוז הצפון של משרד הרווחה, אלא שהאחרון נקט עמדה הנותנת גיבוי מוחלט לפעולות העירייה, ובתוך כך גם להעברת רישיון הפעלת המרכז מהעותרת לעירייה. העותרת טוענת כי החלטת מנהל המחוז של משרד הרווחה ניתנה בחוסר סמכות, היא לוקה בחוסר סבירות ובחוסר מידתיות, כי לא היה מקום לשלול ממנה את רישיון ההפעלה, וכי מכל מקום יש בכך פגיעה בחופש העיסוק. לעניין צורך בצו הביניים נטען כי סיכויי העתירה טובים, וכן, וחשוב מזאת, שיקולי מאזן נוחות תומכים במתן צו הביניים בשל החשש מפגיעה אפשרית באוכלוסיית הקשישים. בקשר לכך נטען שבהליך נפרד המתנהל בבית משפט השלום בחיפה (ת"א 32263-12-14) ניתן צו זמני האוסר על העירייה לתפוס חזקה במבנה המשמש את הפעילות במרכז, ואם לא יינתן צו הביניים – ממילא לא תוכל העירייה להפעיל את המרכז ולתת לקשישים בתחומה את השירותים שלהם הם זכאים.

בתשובתו התמציתית של משרד הרווחה נטען כי ככל שמדובר בביקורת שיפוטית על ההחלטה לתת בידי העותרת רישיון הפעלה, או לחדש רישיון כזה, העניין אינו בסמכותו של בית משפט זה. נטען גם כי בהתאם להוראות תע"ס, כהגדרתן בסעיף 1 לתקנות שירותי הסעד (טיפול בנזקקים) תשמ"ו-1986 ("התקנות"), שהותקנו מכוח סעיף 13 לחוק שירותי הסעד תשי"ח-1958, הקמת מרכז יום לקשישים יכולה להיעשות על ידי גופים שונים, ציבוריים או פרטיים, הכל בהתאם להחלטת המחלקה לשירותים חברתיים ברשות המקומית. נותן השירות שנבחר על ידי הרשות המקומית חייב לקבל ממשרד הרווחה רישיון הפעלה, שתנאי מקדים לנתינתו הוא אישור לשכת השירותים החברתיים והרשות המקומית. על רקע זה נטען כי בהתחשב בטענות העותרת מצד אחד והעירייה מצד אחר, משרד הרווחה איננו צד למחלוקת, ודי בכך כדי לדחות את העתירה נגדו.

בתשובת העירייה נטען כי בשנים עברו אמנם הופעל המרכז על ידי העותרת, אלא שהדבר נעשה לתקופות קצובות של שנה, שהוארכו מעת לעת ללא מכרז. לטענת העירייה, משהתבררו לה אי-סדרים בניהול המרכז ועל רקע העובדה שהעותרת מפעילה אותו ללא מכרז וללא הסכם מסודר, החליטה העירייה להפסיק את ההתקשרות עם העותרת ולהפעיל את המרכז בעצמה. נטען גם כי הודעה על הכוונה לעשות כן ניתנה לעותרת ביום 10.8.14 (נספח ט' לתשובת העירייה), וביום 5.11.14 קיימה העירייה שימוע בהשתתפות הנהלת העותרת (נספח י"ג לתשובה), וביום 1.12.14 הודיעה העירייה לעותרת כי המרכז יופעל על ידי העירייה החל מיום 1.1.15 (נספח י"ד לתשובת העירייה). בעניין מאזן הנוחות נטען כי מצד אחד העירייה אינה מחויבת למסור את הפעלת המרכז לגורם חיצוני דוגמת העותרת, ועל כל פנים גם אם היה עליה לעשות כן – חלה עליה חובת מכרז. מעבר לכך, וחשוב מזאת, נטען כי העירייה נערכה להפעיל בעצמה את המרכז, ומתן צו הביניים המבוקש יגרום לקשישים הנזקקים נזק חמור, במיוחד על רקע העובדה שכנטען בעתירה אין בידי העותרת רישיון הפעלה ממשרד הרווחה.

לאחר עיון בכתבי הטענות שהוגשו ושמיעת הטענות אני מחליט לדחות את הבקשה.

כמצוין לעיל, עיון בבקשה לצו ביניים ובכתב העתירה מלמד שבגדר הבקשה לצו ביניים מתבקשים סעדים זהים לאלה שבעתירה, ומשמעות הדבר שבבקשה לצו ביניים מתבקשים הסעדים הסופיים כנעתר בעתירה. תכליתו של צו ביניים היא למנוע אפשרות של שינוי מצב דברים העלול להפוך את הדיון בעתירה לתיאורטי (בר"מ 5376/13 רשת דובדבן- רשת מרגלית נ' עיריית תל אביב (1.10.13)). בנסיבות העניין לא ניתן לראות חשש לתוצאה מעין זו והעותרת גם אינה טוענת כך. לכך קשור גם שיקול דיוני אחר, והוא שעל פי טיבם, צווי הביניים המתבקשים הם צווים מסוג "עשה" שמשמעותם היא שינוי מצב קיים לעומת צווי "אל תעשה", שתכליתם היא שימור המצב הקיים. על פי ההלכה, צו זמני מסוג "עשה" יינתן במקרים חריגים ויוצאי דופן, שהמאפיין אותם הוא החשש הממשי שאם לא יינתנו ייגרם למבקש נזק חמור (עע"מ 6664/13 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית נ' רשות הרישוי בעיריית פתח תקווה (4.12.13)).

גם בהיבט של מאזן הנוחות איני תמים דעים עם העותרת, ונראות לי בעניין זה טענותיה של העירייה. בנסיבות העניין, השיקול החשוב הוא טובתם ורווחתם של הקשישים, ועל פי המתואר בעתירה, בבקשה ובתשובת העירייה, שיקול זה מטה את הכף נגד העותרת. כמסתבר, על העותרת לקבל רישיון ממשרד הרווחה, וכל עוד לא תעשה כן – היא לא תוכל להפעיל את המרכז. יהיה אשר יהיה טיב טענותיה נגד משרד הרווחה, לא ניתן להתעלם מכך שכל עוד העותרת לא תקבל את הרישיון – היא לא תוכל להפעיל את המרכז, והתוצאה מכך תהיה פגיעה בקשישים. לא מיותר לציין כי ברקע הדברים גם עומדת טענת משרד הרווחה שלבית משפט זה אין סמכות להורות למשרד הרווחה לתת בידי העותרת את רישיון ההפעלה, ובמובן זה סיכויי העתירה הם לכל הפחות מעורפלים. המסקנה שמאזן הנוחות נוטה לטובת העירייה נתמכת גם בכך שדחיית הבקשה לצו ביניים אינה יוצרת מצב דברים בלתי הדיר, שכן אם בסופו של דבר תזכה העותרת בעתירה – חזקה על משרד הרווחה שייתן בידה את רישיון ההפעלה ועל העירייה שתאפשר את הפעלת המרכז על ידי העותרת.

טרם סיום אני רואה לנכון להעיר כי עמדת משרד הרווחה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בעת הדיון בבקשה, היא לכל הפחות תמוהה. נספח 1 לבקשה לצו ביניים הוא מכתב של מנהל מחוז חיפה והצפון של משרד הרווחה מיום 10.12.14 הממוען ליושב ראש העותרת, ובין שאר הדברים שנאמרו בו ניתן למצוא שמשרד הרווחה תומך ללא סייג בהחלטת העירייה להפעיל את המרכז באופן ישיר ועל רקע זה קצת קשה להבין את הטענה שמשרד הרווחה לא אישר את הפעלת המרכז על ידי העירייה. הערה אחרת נוגעת לצו המניעה הזמני שניתן בבית משפט השלום בחיפה. מעיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 7.1.15 ניתן ללמוד שהצדדים הסכימו שצו המניעה הזמני ייוותר בעינו עד להחלטה בבקשה זו, ונוכח התוצאה שאני מגיע אליה אפשר להניח, מבלי לחוות דעה בעניין עצמו, שאם יתבקש לעשות כן – ישוב בית המשפט השלום ויעיין בהחלטתו.