עת"מ 57360-03-14 ווינר נ' ועדת משנה לתכנון ובניה ירושלים ואח'

משיב 3 הגיש בקשה להיתר בנייה הכולל הקלות, בנוגע לנכס הנמצא בשכונת נחלאות בירושלים. אין חולק, כי הוא פעל כמצוות חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, והגיש את הבקשה להיתר כשאליה מצורפת רשימת השכנים והבניינים הסמוכים, להם יש להודיע על הבקשה, וזאת לצורך פרסום ושליחת ההודעות באמצעות חברת פרסום הפועלת כשלוחתה של משיבה 1. בין היתר, נכלל שמה של העותרת ברשימה, כפי שהיה על משיב 3 לעשות.

העותרת טוענת כי לא קיבלה הודעה על הבקשה באמצעות דואר רשום כנדרש, ומכאן שלא ידעה על הבקשה ולא יכולה הייתה להגיש התנגדות במועד הקבוע בחוק.

ב- 27.9.12 אישרה משיבה 1 חלק מן הבקשה להיתר. ערר שהגיש משיב 3 למשיבה 2 התקבל, והבקשה אושרה במלואה ב- 27.11.12. מאחר שהעותרת לא הגישה התנגדות, ממילא לא קיבלה הודעה על ההליך בפני ועדת הערר.

בעקבות החלטת ועדת הערר, קונה שעימו ערך משיב 3 הסכם מכר מותלה, הסכים לרכוש את הנכס, ונרשמה הערת אזהרה לטובת אותו קונה ב- 30.9.13. למרות ההערה - לא צורף אותו קונה לעתירה.

מכל מקום, לאחר שמשיב 3 עמד בתנאים שנקבעו בהחלטת משיבה 1 לקבלת ההיתר, הונפק לו ב- 19.1.14 שובר לתשלום היטל השבחה, ששולם על ידו.

לטענת העותרת, רק במרץ 2013 נודע לה, אגב שיחת אקראי עם שכן, על דבר ההיתר. משכך, פנתה ב- 11.3.13 ליו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, בבקשה להתיר לה להגיש התנגדות לבקשה. לטענתה, לא קיבלה תשובה על מכתב זה. העותרת המתינה, ופנתה במכתב נוסף בעבור כ-9 חודשים, ב- 22.12.13. גם מכתב זה לא נענה. חלפו עוד כ-4 חודשים, וב- 10.2.14 פנה בא כוחה של העותרת במכתב שלישי, בו התריע שאם לא תתקבל תשובה בתוך 14 יום, תפנה העותרת לוועדת הערר. על אף האמור במכתב, לא פנתה העותרת לוועדת הערר, וב- 30.3.14 הגישה את העתירה שלפניי.

דין העתירה להידחות מחמת שיהוי ניכר ביותר.

גם אם נצא מנקודת הנחה שנפלה תקלה בהתנהלות חברת הפרסום, שלוחתה של משיבה 1, חלפה למעלה משנה מאז שנודע לעותרת על דבר ההיתר ועד שפנתה לבית המשפט. אין בעובדה שהעותרת לא נענתה על פנייתה הראשונה, ממרץ 2013, כדי לתרץ את התנהלותה. העותרת ידעה אל נכון כי זכויותיו של צד שלישי עלולות להיפגע, וכי בזמן שחולף עשויים להתרחש מהלכים בלתי הפיכים. כך אכן ארע. בינתיים רכש את הנכס אדם אחר, שלא צורף לעתירה, משיב 3 שילם היטל השבחה וקיבל, אם כך, את היתר הבנייה. קבלת העתירה עלולה אפוא, לקלוע את משיב 3 (ואת הקונה) לנזק כלכלי כבד ולתסבוכת משפטית (ביחסים בינו לבין הקונה). נדגיש, כי משיב 3 פעל כדין ואין כל טענה שהסתיר ממשיבה 1 את זהותה של העותרת כמי שזכאית לקבל הודעה על הבקשה. בנסיבות אלה, השיהוי הסובייקטיבי והאובייקטיבי קיצוניים בחומרתם.

מנגד נראה, כפי שטוען משיב 3 ובצדק, שהעותרת בהתנהלותה מעידה על עצמה כי אינה סבורה שיש ממש בטעמי התנגדותה לגופם. לו חששה מפגיעה של ממש בדירתה, לא הייתה ממתינה חודשים רבים לתשובת משיבה 1. נזכיר כי גם לאחר המכתב השני ששיגרה, לא מיהרה, וחלפו עוד כארבעה חודשים בטרם נעשתה פניה שלישית מטעמה. גם אחר הדברים האלה, ועל אף ההתראה כי היה ולא תינתן תשובה בתוך 14 יום תפנה העותרת לוועדת הערר, לא עשתה כן, והמתינה פרק זמן נוסף של כחודש וחצי עד שפנתה בעתירה לבית משפט זה (ולא לוועדת הערר).