1.זו עתירה מינהלית כנגד החלטת הממונה מיום 7.10.15 שדחתה ערר על החלטת פקיד רישוי כלי ירייה מיום 12.4.15, לבטל את רישיון הנשק מס' 30472 עבור אקדח ברטה. למעשה, היו לעותר שני כלי נשק, ושני רישיונות, האחד בגין אקדח והשני בגין רובה צייד. העתירה מעורפלת ואינה מציינת על איזה כלי נשק היא מדברת, אך מתוך הערר שצורף לה, שעל בסיסו ניתנה החלטת הממונה, עולה כי הוא הוגש בגין ברישיון מס' 30472 עבור אקדח מסוג ברטה, ולא עבור רישיון 434654 עבור רובה צייד ברטה, אף ששני הרישיונות בוטלו ביום 12.4.15.
2.הכלל הוא כי מחד "אין דופי בגישה זהירה ביותר ומחמירה מטעם הרשויות בענין מתן רישיון לכלי ירייה" (עע"מ 3972/14 עובד רופל נ' המשרד לבטחון פנים), ומאידך, כאמור בבג"צ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי ירייה ואח', פ"ד לו(1) 317, החל מעמ' 327 (דעת הרוב): "הלכה פסוקה היא, כי לא הרי אי-מתן רישיון כהרי אי-חידושו של רישיון, ולא הרי שני אלה כהרי ביטולו של רישיון... רשיון חדש, הרי הלכה פסוקה היא, שגם חשד מבוסס יכול - בדרך כלל - לשמש סיבה מספקת לסירוב רשיון; אולם באשר לביטול רשיון שכבר ניתן, סבורים אנו כי אחרי מתן הרשיון, אין לבטלו ע"ס חשד גרידא ללא חקירה, שהנוגע בדבר מוזמן להשתתף בה ולהשמיע את טענותיו... אין צורך לעניין זה בפסק-דין סופי, הקובע את אמיתות החשד, אך דרושה לשם כך "הוכחה משכנעת, שאינה מותירה מקום לספקות סבירים. ...השלטונות, המופקדים על הביטחון, חייבים לחקור ולבדוק בטרם ניתן רישיון שיש לו היבט ביטחוני. ובידם הכוח לסרב מתן רשיון אם קיים חשש לפגיעה ביטחונית. אך משניתן הרישיון, רק אירוע היוצר סיכון מיוחד מצדיק ביטול הרישיון, וזאת רק כאשר התרחשותו של אירוע זה מוכחת באופן משכנע, בלא להותיר ספיקות סבירים. אם תנאים אלה אינם מתקיימים, אין הביטול תופס, ובית-משפט זה יבטל את הביטול".
3.העובדות העולות מתוך המסמכים שבפני הן אלה: העותר, גימלאי של שירות בתי הסוהר, חסר עבר פלילי, היה בעל הרישיון מזה שנים, וענה לקריטריונים לקבלת רישיון נשק משמר מתוקף החזקתו הממושכת ברישיון כדין. ביום 21.3.15 נתפס בנו של העותר, כשבידו הרובה של אביו, דהיינו כלי הנשק האחר שהעתירה לא מתייחסת אליו. הוא העיד שרובה הצייד היה בכספת אצל אביו, והוצא על ידו לאחר שנטל את המפתחות ממכנסי אביו. העותר נחקר ביום למחרת, 22.3.15, והעיד שהוא מחזיק את הנשק (כאמור, רובה הצייד) בבית בארון נעול כשהמפתח מוסתר כל פעם במקום אחר, ולבנו אין מפתח לבית, אם כי הוא מגיע מפעם לפעם. העותר העיד שהוא בודק את הימצאות הרובה כל יום יומיים. לדבריו, אין לו כספת בבית, ובנו משקר בענין זה. הוא אישר שידוע לו שנשק צריך להיות בכספת, אבל אין לו כספת ולכן שם אותו בתוך ארון נעול כשהמפתח מוסתר, ועכשיו הוא מבטיח לקנות כספת ולשמור בה את הנשק.
4.כעולה מאחד המסמכים שב"כ המשיבים לא מצא לנכון להגיש, אשר נחשפו בעת הדיון, ביום 30.3.15 ניתנה המלצת המשטרה לשלול את רישיונו של העותר, משום שנפתח נגדו תיק פל"א 127524/2015 בגין הזנחת שמירה על כלי ירייה, וכתוצאה מכך נעשתה עבירה בנשק ע"י אחר. התיק שנפתח הוא כאמור בגין רובה הצייד. החלטת פקיד הרישוי מיום 12.4.15 היתה לשלול את שני הרישיונות של העותר, בגין רובה הצייד נשוא תיק החקירה, ובגין האקדח, שאינו נשוא תיק החקירה.
5.ביום 7.5.15 נסגר תיק החקירה נגד העותר, במילים הבאות: "הגירסה של החשוד בעייתית ואולם יחד עם זאת אין די ראיות להוכיח כי אכן החשוד הזניח את כלי הירייה, למרות שהשארת מפתח לארון במקום גלוי הינו סוג של הזנחה ולכן אינני ממליצה לסגור את התיק מאין אשמה ואני כן ממליצה לסגור את התיק כנגד החשוד מחוסר ראיות" זו היתה המלצת התובעת שאושרה ע"י רפ"ק גלית חדש בירמן, לסגור את התיק מהעדר ראיות מספיקות מנימוקי התובעת.
6.העותר הגיש ביום 28.5.15 ערר על החלטת פקיד הרישוי ונענה שהמשטרה עומדת על דעתה, שהעותר עבר עבירה חמורה של הזנחת כלי ירייה.
7.שני הצדדים רואים במסמכים מה שלא נמצא בהם, אבל ראשון בהם הוא העותר. העותר טען בהרחבה, כי החלטת המשיבה מבזה את החלטתו של השופט ויליאם חאמד ושיקול דעתו, ומעדיפה את שיקול דעתה על שיקול דעתו של השופט. לדבריו, כאשר הגיש העותר בקשה להחזרת תפוס, עיין השופט בתיק החקירה, למד ממנו שאין מסוכנות מצד העותר, והורה למשטרה להשיב לעותר את כלי הנשק כעבור 30 יום אם לא תהיה החלטה אחרת של בית המשפט, בכפוף להצגת רישיון. העותר הוסיף וציטט פסק דין של השופט נועם בבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, בעת"מ 765/04, לפיו כאשר סוגיית הסיכון בנשיאת הנשק בנסיבות המקרה הקונקרטי הובאה לדיון ולהכרעה שיפוטית בבית המשפט המחוזי בהליך מקביל של בקשה להחזרת תפוס, על הועדה לנמק ולבאר בהחלטתה מה היו טעמיה ושיקוליה שלא לאמץ את הכרעת בית המשפט, ולא להסתפק באמירה כללית ששקלה את כל השיקולים והחליטה לאמץ את המלצת המשטרה. אני דוחה את טענת העותר, שהשופט ויליאם חאמד החליט שאין מסוכנות בנשיאת נשק על ידי העותר. כעולה מהפרוטוקול מיום 16.4.15, כל מה שקבע השופט חאמד היה שקיים חשד לביצוע עבירה של הזנחת כלי נשק על ידי המבקש, והדבר ממתין להחלטה של התביעה, ובנסיבות אלו, על מנת לאפשר לתביעה להכריע באשר לגורלו של התיק כנגד המבקש, הורה שהמשיבה תמשיך להחזיק בתפוס לתקופה של 30 יום ובהעדר החלטה אחרת על המשיבה להחזיר לעותר את התפוס בכפוף להצגת רישיון כדין להחזקתו. אין בהחלטה זו שום קביעה בדבר מסוכנתו של העותר, ואין בהחלטה זו שום קביעה שיש לחדש את רישיונו של העותר, שכבר נשלל באותה עת. להיפך, נאמר שהחזרת התפוס תלויה בכך שיהיה לעותר רישיון, שאותו בית המשפט אינו נותן.
8. בעת הדיון בפני שאלתי את ב"כ העותר על מה הוא מבסס את טענותיו שבית המשפט התייחס למסוכנות העותר. תשובתו היתה שכך טען בבקשה להחזרת תפוס. כשהתבקש להציג אותה בפני, משום שזו לא צורפה לעתירה, לא הציג אותה. אני קובע איפוא, שבית משפט השלום בעכו, השופט ויליאם חאמד, לא קבע דבר לענין מסוכנות העותר, ולא היה על המשיבה להתייחס לקביעתו בדבר מסוכנות העותר בהחלטתה על רישיון הנשק.
9.בכתב התשובה לעתירה נטען, שהחומרה שיש במעשיו של העותר היא שהוא לא הניח את כלי הנשק בכספת, למרות שזה אחד התנאים לשמירה על כלי הירייה. ואולם, טענה זו הופיעה לראשונה בכתב התשובה. חזרתי ובדקתי את המלצות המשטרה ואת החלטות פקיד כלי ירייה והממונה שדן בערר. גם כאן, בשום מקום לא נאמר שהזנחת כלי הירייה היתה על ידי אי הנחתו בכספת. דהיינו, טענה זו לא שימשה בסיס לקבלת ההחלטה לשלול מהעותר את הרישיון לאקדח. אין זה ראוי שהרשות תמציא נימוקים חדשים להצדקת עמדתה, שלא נעשה בהם שימוש בעת שניתנה ההחלטה. בחינת ההחלטה של הרשות נעשית על פי הנימוקים ששימשו לקבלתה. ב"כ המשיבים הוסיף בכך בכתב התשובה נימוק נוסף שלא נאמר על ידי הרשות ששימש בסיס להחלטתה. הממונה אישר את נכונות הטענה, כביכול על פי המסמכים שבתיק. למרות שב"כ המשיבים לא צירף את כל המסמכים הרלבנטיים, הוא נדרש לכך במהלך הדיון, והראה את המסמכים. כאמור, באף אחד מהם לא נאמר שההזנחה של רובה הצייד היתה על ידי אי הנחתו בכספת. על כן, איני מקבל את דברי המצהיר, כאילו לפי המסמכים שבתיק התקבלה ההחלטה לשלילת רישיון האקדח עקב אי הנחת רובה הצייד בכספת.