עת"מ 47220-12-14 יאיר נ' משרד הבינוי והשיכון/אגף איכלוס

  1.במסגרת עתירה זו מבקש העותר להורות על ביטולו של סעיף 4.13 לנוהל מס' 08/04 של משרד הבינוי והשיכון בנושא השתתפות בתשלום שכר דירה (להלן: "הנוהל"). בנוסף, הוא מבקש כי תאושר זכאותו לסיוע בשכ"ד החל מיום שנשללה ממנו זכות זו על ידי המשיב בעטיה של ההוראה בסעיף 4.13 הנ"ל, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. 2.בכתב התגובה לעתירה העלה המשיב בין השאר את הטענה שדין העתירה להידחות על הסף מטעמי שיהוי בהגשתה. משכך, העותר פנה בבקשה להארכת המועד להגשת העתירה ובקשתו נעתרה על ידי, כפי שפורט ונומק בהחלטתי מיום 19.3.15 – ולא אחזור. פסק הדין יכלול אפוא רק את הדיון בטענות הצדדים לגופו של עניין. 3.להלן תמצית עובדות הרקע הצריכות לענייננו: 3.1העותר הינו יחיד כבן 62 אשר מקבל השלמת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי. ככזה, הוא זכאי בהתאם לנוהל, לקבל סיוע בתשלום שכר דירה בגובה של 580 ₪ לחודש (ראה נוהל -נספח 1 לעתירה). 3.2במהלך התקופה שבין 1.12.06 ל- 30.4.13, בעת שהעותר התגורר בשכירות בדירה ברח' שינקין 44 בגבעתיים, הוא קיבל מהמשיב סיוע חודשי במימון שכר דירה בהתאם לזכאותו כאמור לעיל (ראה נספחים 1 ו-2 לכתב התגובה מטעם המשיב). 3.3בחודש אפריל 2013 עבר העותר להתגורר בדירה ברח' ויצמן 26 בגבעתיים (להלן: "הדירה") שהינה בבעלות הוריו, ועדכן לגבי עובדה זו את המשיב (באמצעות חברת מג.ע.ר המטפלת בענייני הסיוע לזכאים במימון שכר דירה). על רקע זאת הודע לעותר כי אינו זכאי עוד לסיוע בשכר דירה וזאת בהסתמך על סעיף 4.13 לנוהל אשר שולל סיוע בדיור למי שמתגורר בדירה ששייכת לקרוב משפחה בדרגה ראשונה, בכלל זה הורים. 3.4בתאריך 7.4.13 פנה העותר בכתב אל מחלקת האכלוס אצל המשיב בבקשה לאשר את זכאותו לסיוע בשכ"ד חרף המעבר לדירה השייכת להוריו (ראה נספח 3 לעתירה). העותר טען במכתבו כי הוא משלם שכר דירה להוריו תמורת המגורים בדירה (דירה של 30 מ"ר בת חדר וחצי בקומת קרקע בבניין ישן). לדבריו, הוריו חיים מפנסיה צנועה ואינם יכולים לוותר על תוספת ההכנסה משכר דירה (חוזה השכירות בין העותר להוריו צורף כנספח 2 לעתירה). עוד טען, כי גם דמי השכירות עבור דירתו הקודמת שולמו לאורך השנים באמצעות המחאות של הוריו, בידיעת הגורמים הרלוונטיים, כאשר הוא במקביל החזיר להוריו את התמורה. לטענת העותר, הוא עבר להתגורר בדירה משום שהעיסוק והטרדות שכרוכים בהשכרתה לשוכרים זרים מתחלפים נהייה מתיש עבור הוריו הקשישים, ובמקביל, עליית מחירי הדיור והעובדה שסכום הסיוע לא התעדכן בהתאמה לעלייה זו - אינה מאפשרת לו להמשיך ולשכור דירה בשוק החופשי בסמיכות למגורי הוריו. 3.5בתאריך 1.5.13, דנה וועדת אכלוס עליונה בבקשת העותר והחליטה לדחות את בקשתו בנימוק היחידי לפיו "לא ניתן לממש סיוע לדירה בבעלות ההורים" (ראה פרוטוקול נספח 4 לתגובת המשיב וכן החלטה נספח 4 לעתירה).  3.6על החלטה זו ערער העותר בפני הוועדה הציבורית לערעורים ואף זו החליטה בישיבתה מיום 5.8.13 לדחות את הערעור מאותו טעם, בזו הלשון: "לדחות הבקשה לסיוע בשכ"ד בדירת ההורים. לא ניתן לממש סיוע לדירה בבעלות קרוב משפחה מדרגה ראשונה. לאשר קבלת יחידת דיור בבית גיל הזהב בכפוף להתאמתו בהתחשב בגילו" (ראה פרוטוקול הדיון נספח 6 לתגובת המשיב וכן החלטת הועדה נספח 8 לעתירה). בעקבות החלטה זו הוגשה העתירה הנוכחית.  4עיקרי טענות העותר בתמצית: 4.1העותר הפנה להוראות הנוהל לפיהן תנאי לקבלת סיוע בתשלום שכר דירה הוא קבלת גמלת הבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי. מכאן נובע, לגישתו, שהמשיב אינו מבצע מטעמו בדיקות לגבי מצבם האישי והכלכלי של מבקשי הסיוע אלא מסתמך על ממצאי המוסד לביטוח לאומי. לפיכך, מרגע שהוא, העותר, הוכיח בפני המוסד לביטוח הלאומי שהוא שוכר דירה מהוריו בתמורה מלאה על ידי שהציג חוזה שכירות, חשבונות ארנונה וחשמל על שמו וכן דפי חשבון המעידים על תשלום דמי שכירות להוריו (ראה נספח 9 לעתירה) - היה על המשיב לראות בכך אסמכתא לכך שלא מדובר בחוזה פיקטיבי ולהמשיך להעניק לו סיוע.  4.2לטענת העותר, הפסקת הסיוע בגלל הוראת סעיף 4.13 לנוהל פוגעת בזכותו החוקתית המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לבחור את מקום מגוריו כחלק מהאוטונומיה שלו כאדם לממש את רצונו החופשי. העותר הדגיש, כי הוא מתגורר בגפו ומעוניין להמשיך להתגורר בקרבת הוריו הן כדי לסייע להם בגילם המבוגר והן כדי להסתייע בהם במידת הצורך. לא זו אף זו, הדירה ששכר מהוריו נמצאת בקרבת מקום עבודתו, מה שמאפשר לו להתנייד באופניים ולחסוך בהוצאות. 4.3לטענת העותר, ההוראה בסעיף 4.13 לנוהל היא הוראה מפלה הן משום שהיא מפלה בין זכאי לסיוע אשר שוכר דירה מקרוב משפחה מדרגה ראשונה, לבין זכאי ששוכר דירה מכל אדם אחר שאינו קרוב משפחה, והן, משום שהיא מחריגה מכלל הוראה זו אנשים קשישים ובכך יוצרת הפליה בין מי שאינו קשיש לבין קשיש. לדידו של העותר, מתן האפשרות לקשישים לקבל סיוע חרף שכירת דירה מקרוב משפחה, מקפלת בתוכה התחשבות בשיקולים שהם רלוונטיים גם לגבי אוכלוסיות נוספות, כגון המשיב.  4.4עוד נטען, כי הסעיף בנוהל, כפי נוסחו, יוצר פגיעה שאינה מידתית. סעיף 4.13 משית למעשה "ענישה קולקטיבית" על הזכאים לסיוע מפאת החשש ששכירת דירה השייכת לקרוב משפחה מדרגה ראשונה עלולה להיות שכירות פיקטיבית, תוך פגיעה גורפת בשוכרים תמימים. פגיעה כזו אינה חוקתית. לעומת אלה, המשיב יכול לנקוט באמצעים פחות פוגעניים כדי להיאבק בהפרת הכללים כגון פיקוח, בדיקה וסנקציות כלפי מי שאינו פועל כדין. לא זו אף זו, ככל שהמשיב חושש משכירות פיקטיבית, הרי שזו יכולה להתבצע גם כאשר מדובר בבן משפחה שאינו מנוי בסייג (דוגמת אחים).  4.5לטענת העותר, שיקול הדעת המנהלי הגלום בנוהל וביישומו הם בלתי סבירים. על הרשות היה לאזן בין האינטרסים הרלוונטיים תוך מתן משקל מתאים גם לאינטרסים של העותר ולצורך כך לבצע בדיקה מעמיקה ורצינית בעניינו של העותר ולאחר בחינה של התשתית העובדתית הרלוונטית. 4.6לעניין ההחזר הכספי, הרי שלגישת העותר יש לחייב את המשיב בתשלום כספי הסיוע החל מהיום שאלה נשללו ממנו, וזאת משום שקבלת העתירה מהווה למעשה תיקון החלטת המשיב ולא סעד רטרואקטיבי.  5.תמצית תשובת המשיב : 5.1ב"כ המשיב הסביר, כי משרד הבינוי מפעיל תוכניות סיוע שונות כדי לסייע לקבוצות אוכלוסייה שונות בפתרונות דיור לצד הקצאת דירות בשיכון הציבורי. תכניות אלה מפורטות בנהלי המשרד בלבד, כאשר לא קיים דבר חקיקה ראשי המסדיר את עצם הזכאות, שיעור הסיוע ויתר הפרטים בקשר לכך.  5.2לטענת המשיב, הכספים המיועדים לסיוע עבור אנשים חסרי דירה שעומדים בכללי המשרד, נועדו לסייע בפתרון מצוקת הדיור למבקשים בעלי נתונים סוציו אקונומיים קשים. מאחר שמדובר במשאב מוגבל ובמספר נזקקים רב, נקבעו בנוהל כללים מוגדרים ואחידים במטרה לספק את הסיוע למי שנזקקים לו ביותר, תוך אבחנה עניינית בין מדרג של מצבים. כך למשל, אבחן הנוהל בין משפחה המונה שלושה ילדים לבין כזו שמונה פחות ילדים, בין נכים שאינם רתוקים לכיסא גלגלים לכאלה שרתוקים לכיסא גלגלים, וכיוצא בזה. כך הדבר גם בהקשר לסעיף 4.13, שהרי ברי, שאדם אשר מתגורר בדירה הנמצאת בבעלות הוריו או ילדיו (קל וחומר בעיר יקרה במרכז הארץ) מוגדר כנזקק ברמה פחותה יחסית לאדם שאין בידו אפשרויות כאלה ונצרך לשכור דירה בשוק החופשי. 5.3לא זו אף זו, קביעת הוראה המגבילה את הסיוע הניתן למי שמתגורר בדירה של קרוב משפחה מדרגה ראשונה, נועדה גם למנוע עסקאות השכרה פיקטיביות ומניפולציות אחרות בניסיון לקבל כספי ציבור שלא כדין, על חשבון אנשים הזכאים לכך באמת. 5.4לגישת המשיב, הקמת מנגנון שיעקוב אחר האותנטיות של העסקאות ואחר מידת הנזקקות לגבי כל מקרה פרטני הינו יקר ולא מעשי. אם נתייחס לדוגמה שבענייננו, הרי שאין לכאורה די בהמצאת חוזה שכירות ותדפיסי חשבון בנק כדי לאיין את החשד לעסקה פיקטיבית, שכן לא ניתן לשלול מצב שהורים ישיבו לבנם את דמי השכירות שהוא העביר אליהם, בדרך של רכישת מוצרים או בתשלום חשבונות שונים. על פי רוב, מערכת יחסים בין הורים וילדים אינה פועלת על פי כללי השוק החופשי ומגוון האפשרויות לעריכת עסקאות פיקטיביות הוא רב. במצב דברים זה, אין זה נכון ויעיל שהמשיב יקים "מנגנון מעקב" אחר הזכאי לסיוע. המשיב ציין בהקשר זה כי אין הוא מטיל דופי ספציפי בעותר ובהוריו, ואין לו מידע פרטני לגבי עסקת השכירות של העותר מהוריו. 5.5לטענת המשיב, יש לדחות את טענות העותר לעניין הפגיעה בשוויון ובזכותו לקורת גג, שכן מדובר באבחנה עניינית בין מדרג של מקרים ולא באפליה פסולה. לא זו אף זו, לא נשללה מהעותר הזכות לקבל סיוע בשכר דירה, אלא היא רק נמנעת ממנו כל עוד שהוא מתגורר בדירת הוריו מחמת אי עמידתו בתנאי ההשכרה הקבוע בנוהל. 5.6במענה לטענות העותר בדבר אפליה לכאורה לטובת קשישים, הבהיר המשיב, כי שלא כנטען בעתירה, הנוהל החריג מתחולת סעיף 4.13 רק קשישים עולים. הדבר נולד על רקע הצורך במציאת פתרונות דיור לעולים קשישים בתקופת העלייה הגדולה מברית המועצות. אחד הפתרונות שננקטו היה על ידי מתן קצבה חודשית לאותם עולים קשישים בזמן שהם מתגוררים אצל קרוב משפחה, מתוך ההבנה שנכון להשתמש פתרון דיור זמין ומיידי זה עבור אותם אנשים. מדובר אפוא בהבחנה ראויה שבאה לענות על מציאות רלוונטית נתונה. 5.7.המשיב הסכים, כי הנוהל מאפשר חריגה מן הקבוע בסעיף 4.13 בהתקיים נסיבות חריגות. אלא שלטענתו, העותר לא הראה שעומדות לטובתו נסיבות חריגות. מעבר לטענותיו הכלליות של העותר בדבר חוקיות וסבירות הנוהל, העותר לא סיפק נימוק מדוע הוא מחויב לשכור דווקא את דירת הוריו, וזאת מלבד הטענה שהוריו קשישים והעיסוק עם שוכרים הוא מעבר לכוחותיהם. אין מדובר בנימוק מספק לחריגה מן הנוהל. רק "התעקשותו" של העותר להתגורר בדירת הוריו היא שמונעת ממנו לקבל כספי סיוע, כאשר במקרה זה אפילו הוצע לו, לפנים משורת הדין, להתגורר ביחידת דיור בבית גיל הזהב, אך העותר סירב להצעה.  5.8אשר לטענות העותר לקבלת פיצוי בגין "הנזק הכספי" שנגרם לו עקב אי תשלום כספי הסיוע, הרי שמדובר לגישתו של המשיב בסעד שאינו מצוי במסגרת סמכותו העניינית של בית משפט זה, מפני שלא מדובר אך רק בתיקון ההחלטה הקודמת. העותר אינו יכול להשתהות ביודעין בעתירתו תוך שהוא נמנע מחובתו להקטין את הנזק ולאחר מכן לתבוע רטרואקטיביות. 6.דיון ומסקנות: 6.1אומר כבר עתה, כי לאחר בחינת נסיבות המקרה וטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את העתירה באופן חלקי על ידי החזרת עניינו של העותר לדיון מחודש, על מנת שתבחנה נסיבותיו הספציפיות של העותר ותתקבל בעניינו החלטה עניינית ומנומקת, הכל כפי שיפורט וינומק להלן 6.2סעיף 4.13 לנוהל קובע: "לא יינתן סיוע למתגורר בדירה בבעלות בן/בת זוג לשעבר או בבעלות ידוע בציבור או בדירה בבעלות קרוב משפחה מקרבה: אב/אם, בן/בת, חתן/כלה". סעיף 4.13 מחריג אפוא מרשימת הזכאים לסיוע על פי הנוהל, כל "זכאי" אשר מתגורר בדירה השייכת לקרוב משפחה מאלה המנויים בסעיף (להלן: "ההחרגה"). כאמור, ב"כ המשיב הציג שני טעמים ענייניים לאותה החרגה. הראשון טמון בהנחת המוצא לפיה כל זכאי שהוחרג הוא בהכרח "נזקק פחות" יחסית לזכאים אחרים, מחמת שהוא נהנה מהטבה שאינה שמורה לאחרים אשר נאלצים לשכור דירה בשוק חופשי. שנית, בהינתן שמערכת היחסים בין בני זוג או בין הורים וילדיהם היא ייחודית, הרי שהשכרת דירה מאחד מאלה היא פתח למניפולציות והיא מעלה את החשד שמדובר בעסקה פיקטיבית, כאשר במקביל, לא קיימת אפשרות מעשית ויעילה לשלול חשד זה. 6.3נקבע לא אחת בפסיקה, כי עצם יצירת אבחנה בין אנשים שונים ו/או קביעת קריטריונים אשר חלים במובחן על אנשים, או קבוצת אנשים, אינה מהווה בהכרח אפליה פסולה. נקבע, שרשות מנהלית אינה רשאית לנהוג בצורה מפלה, כלומר, להתייחס לשווים בצורה שונה, ואולם היא רשאית לערוך אבחנות ענייניות בין אנשים שונים [ראה למשל עת"מ 2382/09 יוסף נגד משרד השיכון (9.11.10)]. לענייננו, בדומה לאבחנה שיצר הנוהל, לצורכי מתן סיוע, בין אנשים על בסיס מצבם האישי והמשפחתי, או על בסיס מצבם הבריאותי, כך גם האבחנה בין מי שמתגורר בדירה שהוא שכר בתנאי השוק החופשי, לבין מי שמתגורר בדירה השייכת לבן משפחה ממעגל ראשון. בעצם החרגת קבוצת אנשים מתחולת הנוהל אין בהכרח פסול, כל עוד שמדובר באבחנה מטעמים ענייניים שהגיונם בצדם. ואומנם, ההיגיון המבוסס על ניסיון החיים מלמד, שבתוך המסגרת המשפחתית המצומצמת שבין בני זוג (והוריהם) לבין הורים וילדיהם, לא מתקיימת בדרך כלל התחשבנות כספית רגילה דוגמת זו הקיימת בין זרים. מערכת היחסים הייחודית שכרוכים בה דאגה ותמיכה טבעיים של הורים לילדיהם, חובת כיבוד אב ואם מצד ילדים להוריהם וכן חיי שיתוף בין בני זוג, אינה דומה למערכת יחסים הנוהגת אפילו בין קרובים אחרים, לרבות בין אחים. גם בהנחה שמתקיימים במקרה מסוים יחסי שוכר-משכיר שבמסגרתם "הזכאי" משלם לקרובו דמי שכירות תמורת המגורים בדירה, הדעת נותנת שלא מדובר בתנאי שכירות רגילים ונוקשים שהבסיס שלהם הינו עסקי/כלכלי, כאשר המשכיר מונע בעיקר על ידי הרצון למקסם את רווחיו. האמור לעיל מוצא ביטוי מסוים בדברי העותר בהסבירו שההחלטה לשכור את דירת הוריו באה לענות על צרכים אישיים משותפים להם ולו, שבעטים הוריו היו נכונים שלא לממש את מלוא פוטנציאל דמי השכירות על דירתם לטובת היתרון בהשכרתה לו. מבחינה זו, טוב מצבו של אדם דוגמת העותר שהאופציה להתגורר בדירת הוריו שמורה לו, יחסית לזכאי רגיל שצריך להתמודד עם שוכרים בשוק החופשי, על כל המשמעויות הנובעות מכך. אפשר להגדיר זכאי כזה כפחות "נזקק" במדרג הנזקקים.  בדומה, לא מופרכת הטענה האומרת שבגלל מערכת היחסים הייחודית שבין קרובי משפחה מדרגת הקרבה האמורה, עסקה כזו היא פתח למניפולציות, וקשה לשלול את האפשרות שמדובר בעצם בשכירות מדומה. שכירות מדומה זו עשויה להתבטא ,למשל, בחוזה למראית עין שאין בצדו תשלום אמיתי של דמי שכירות, או בסיטואציה שבה אפילו הרישום הפורמאלי של הבעלות בדירה (אשר מכתיבה את עצם הזכאות לסיוע), אינו משקף אל נכון את הבעלות האמתית בדירה, לא כל שכן את זכות החזקה בה. אין זה סוד, שלא אחת, מטעמים שונים, הורה רושם על שמו דירה שהוא רוכש עבור בנו, או להיפך, רושם את דירת מגוריו על שם בנו. מצב זה אופייני גם למערכת היחסים שבין בני זוג, שזכויותיהם בדירת המגורים אינם מתמצים ברישום הבעלות הפורמאלית.  יש גם ממש בטענת המשיב שבדרך כלל יש קושי להתחקות אחר מיני מניפולציות בעניין זה כאשר הן מתקיימות בתוך המשפחה המצומצמת. בהקשר זה, איני רואה רלוונטיות לבדיקות שעורך המוסד לביטוח הלאומי לצורכי הענקת קצבת הבטחת הכנסה, כהצעת העותר. כידוע, תנאי ראשוני והכרחי להיות אדם זכאי לסיוע בדיור שהוא עונה על הגדרת "חסר דיור". לא כך לגבי קצבת הבטחת הכנסה שהמבחנים לקבלתה הם שונים ואינם תלויים בשאלה אם האדם הינו בעלים של דירה.  6.4לאור הנאמר לעיל, לא ניתן לומר שההחרגה בסעיף 4.13 היא מפלה, לא כל שכן שהיא לוקה בחוסר סבירות, כטענת העותר. הסברי המשיב באשר לרציונל שעמד מאחורי ההחרגה הם ענייניים, הוסבר ההיגיון מאחוריהם ולא ניתן לומר שהם בלתי סבירים. לא למיותר לציין בהקשר זה, כי ההחרגה על פי סעיף 4.13 עלתה בעקיפין בשני מקרים שבהם נדרש בית המשפט העליון להתייחס לחריגים שנקבעו להחרגה זו. אומנם השאלות שהציב העותר בעתירה לא הועלו באותם מקרים ובית המשפט לא נדרש במישרין לבחון את תקפותו של סעיף 4.13, ואולם נקודת המוצא הייתה שאין פגם בעצם ההחרגה, כאשר איש לא ערער או הרהר אחר סבירותו של סעיף זה בנוהל [ראה עע"מ 6884/12, פלוני נגד משרד הבינוי והשיכון (8.8.13); בג"צ 10944/04 עמותת ידיד נגד משרד הבינוי והשיכון (25.9.2005)].  6.5לא אוכל לקבל את טענת העותר כי יש בעצם ההחרגה יש כדי לפגוע בזכות השוויון, או בזכותו של העותר לממש את רצונו החופשי לבחור את מקום המגורים שלו. מבלי להיכנס לעובי הקורה לגבי היקפה ומשמעותה של הזכות לחירות ולאוטונומיה של הרצון החופשי, הרי שבמקרה שלנו, לא זו בלבד שלא נפגע הרצון החופשי של העותר, בבחינת שהבחירה נותרה בידו, אלא שמצבו של העותר כמי שניצב בפני הבחירה האם להתגורר בדירה שאותה הוא מעדיף, לבין להתגורר בדירה אחרת ולקבל כספי סיוע, אינו שונה מהבחירה העומדת בפני כל שוכר דירה בשוק החופשי. גם זה האחרון מכפיף לא אחת את "רצונותיו" למול יכולותיו הכספיות שמכתיבות את המקום שבו יוכל לגור. אין כל חידוש בכך שהיכולת הכלכלית והתקציב העומד לרשותו של אדם משפיעים על בחירותיו ואלה לא תמיד מתיישבות עם משאת ליבו. אסור לשכוח, שבעבר בחר העותר משיקוליו להתגורר דווקא בדירה שכורה אחרת ולקבל סיוע כספי, כשהוא ער, מן הסתם, להגבלה שבסעיף 4.13 (ראה חתימת העותר על כתב התחייבות, נספח 3 לכתב התגובה). העותר מטשטש אפוא בין המונח "רצון" לבין המונח "רצון חופשי", שרק בהקשר לזה האחרון ניתן לדבר על קיומה של זכות חוקתית. 6.6כמו כן, יש לדחות את טענת העותר בנוגע לאפליה לכאורה מול אוכלוסיית הקשישים. ראשית, מקובלת עלי הבהרת המשיב כי החריג להחרגה מתייחס לקשישים - עולים. שנית, המשיב הסביר, כי מדובר באוכלוסייה בעלת בעיות ייחודיות שהיה הכרח למצוא להן מענה מתאים, כפי שפורט בתגובת המשיב (ראה גם סעיף 44 לתגובה). הטעם שהוצג על ידי המשיב הינו ענייני וסביר, ויש בו כדי לשלול את הטענה שמדובר באפליה פסולה. 6.7בד בבד עם האמור לעיל, אשר מוביל למסקנה שאין הצדקה שבדין להתערב בשיקול הדעת של הרשות ולבטל את ההחרגה הקבועה בסעיף 4.13 לנוהל, עדיין לא ניתן להתעלם מחובת הרשות להפעיל שיקול דעת פרטני בעניינו של העותר, כמו גם לנמק את החלטתה בדחיית בקשתו. האמור לעיל מביא אותנו לדון בחובתו הכללית של המשיב, ככל רשות מנהלית, להתייחס לכל מקרה המובא בפניו על נסיבותיו המיוחדות, תוך בחינה האם יש סיבה והצדקה לחרוג בגינו מהוראות הנוהל. כידוע, "נוהל" הינו הנחיה פנימית שהרשות קובעת לעצמה במטרה להגדיר את דרכי עבודתה ואת העקרונות שאמורים להנחות אותה בהפעלת שיקול דעתה. בד בבד עם היתרונות הקיימים בהוצאת נהלים והנחיות - בהיותם משקפים את הניסיון המצטבר של הרשות למען קבלת החלטות יעילות רציונאליות ושוויוניות – הפעלת הנוהל נמצאת לכאורה במתח ישיר עם החובה המוטלת על הרשות להפעיל שיקול דעת פרטני, לגבי בכל מקרה ומקרה בנפרד. מקום שבו פעילותה של הרשות מוסדרת בהנחיות פנימיות או נוהלים, קיימת מצד אחד החובה הכללית לנהוג על פיהם, ואפילו קיימת ציפייה שכך ייעשה, ואולם, במקביל, מוטלת על הרשות החובה לבחון האם נסיבותיו המיוחדות של המקרה המסוים המונח בפניה, אינן מחייבות סטייה מהוראות ההנחיה או הנוהל. בהתאם לכך, כאשר נדרש בית המשפט לבחון את סבירות הנוהל, הוא מביא בחשבון שהוא אמור להתאים למקרה הרגיל, אך לא למצות את כלל אפשרויות ההכרעה במקרים מיוחדים [ראה ספרה של השופטת דפנה ברק ארז, משפט מינהלי, עמ' 227-250 ; בג"ץ 6867/96 המועצה המקומית כפר כנא נגד שר הפנים פ"ד נב(3) 11, 115(1998)]. ברוח זו נקבע גם בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה בהתייחס להנחיות מנהליות כדלקמן: [ראה הנחייה 1.0002(60.013) מיום 1.4.1986, שם בעמ' 15)."נוסף להלכות של המשפט המנהלי חלות על ההנחיות המנהליות הלכות מיוחדות הנובעות מן הייחוד של ההנחיות ובעיקר מן הגמישות שלהן...מבחינה מעשית נובעות ממצב זה שתי הלכות: ראשית, הרשות המנהלית אינה פטורה מן החובה לטפל בכל מקרה ומקרה הנופל במסגרת החוק ואין היא פטורה מהחובה להפעיל את שיקול הדעת שלה בכל מקרה אפילו אם המקרה אינו נופל במסגרת ההנחיות כך שעל פי ההנחיות אין כלל צורך בטיפול ובשיקול דעתן; ושנית, אם הנסיבות המיוחדות של המקרה מצדיקות זאת בהתחשב במהות הסמכות כפי שנקבעה בחוק, רשאית הרשות לסטות מן ההנחיות ואפשר שאף תהייה חייבת לסטות מן ההנחיות באותו מקרה".  6.8כך גם בענייננו: המשיב קבע וועדות שונות שהוסמכו על ידו לבחון בקשות של מבקשי סיוע בדיור הציבורי. בקשות של מבקשי סיוע מופנות לוועדות המחוזיות של משרד הבינוי והשיכון, ובמקרים שבהם לא מתקיימים הקריטריונים הקבועים בנהלים לצורך הזכאות - מועבר הדיון בבקשות אלה לוועדות חריגים. ברי אפוא, שכאשר מובא בפני וועדות החריגים ערעור של מבקש סיוע אשר בקשתו נדחתה קודם לכן מחמת שלא עמד בתנאי הנוהל, הן לא תצאנה ידי חובתן אך ורק על ידי הפנייה לאקונית לאותו נוהל כנימוק לדחיית הערר (כפי שנעשה במקרה דכאן). שומה עליהן להתייחס אל טענותיו הספציפיות של המערער ואל הנסיבות הכוללות, ולקבל החלטה פרטנית שתהייה יפה למקרה הנדון.  כך למשל, בהתחשב ברציונל שלטענת המשיב מהווה עילה להחרגה, יש הצדקה לבחון עד כמה באמת זוכה העותר המסוים להטבה כלכלית מהמגורים בדירת הוריו, או עד כמה גדול יתרונו בכך על פני השוכר הרגיל. לצורך מענה על שאלה זו תהייה רלוונטיות לגודל הדירה המדוברת, לערכה בשוק, לשאלה אם היא משופרת בהשוואה לדירה הקודמת שנשכרה על ידי העותר וכן לשאלה האם דמי השכירות שנקבעו בחוזה עם הוריו אכן משולמים ותואמים, פחות או יותר, את מחיר השוק ו/או את דמי השכירות שהתקבלו עבור אותה דירה בעבר. בהמשך, יש טעם לכאורה לבדוק עד כמה יש במקרה הנדון ביסוס לחשד הכללי בדבר מניפולציה או שכירות מדומה. גם בהנחה שצודק המשיב באומרו שבדרך כלל יש קושי לרדת לחקר האמת ולברר את הדברים, עדיין, לא מן הנמנע שהעותר יכול לספק אינדיקציה לאמיתות דבריו ולהזים את החשש. ניתן למשל לברר האם צודק העותר בטענתו שלהוריו משאבים מצומצמים, בבחינת שהם אינם יכולים לוותר על ההכנסה משכר הדירה עבור הדירה הנ"ל. ניתן לבדוק מתי נרכשה הדירה המדוברת, דהיינו האם מדובר בדירה שנרכשה זה מקרוב (שאז החשש למניפולציה רב יותר) או בדירה שהיא בבעלות ההורים שנים רבות ללא קשר לכאורה לעניין שלפנינו. בנוסף, האם הדירה הושכרה לאחרים לאורך כל השנים, וכיוצא באלה שאלות רלוונטיות שאיני מתיימרת למצותם. למול כל אלה נכון לבחון את הסיבות שבגללן מבקש העותר להתגורר בדירה השייכת להוריו, ועד כמה מדובר בטעמים רציניים וכנים שמוצדק להתחשב בהם. הדעת נותנת, שככל שמתחוור שמדובר במבקש תם לב שההטבה הכלכלית שהוא זוכה לה מעצם מגוריו בדירה בבעלות הוריו אינה גדולה, ויש אינדיקציה לקבוע שהוא אינו מבקש ליהנות מכספי ציבור שלא כדין, אפשר לתת משקל לסיבותיו האישיות תוך התחשבות בהם כחריג לכלל. כמובן שעל העותר, כמי שמבקש התייחסות חריגה, מוטלת החובה להניח את התשתית הראייתית כדי לשכנע שמקרהו מצדיק זאת. לא למיותר להעיר לגבי המקרה שלנו, כי יש רלוונטיות לטעמי לעובדה שהעותר קיבל סיוע לאורך שנים, דהיינו שמדובר בשלילת הטבה קיימת, להבדיל ממתן הטבה חדשה, כי הובעה נכונות מטעם המשיב להמשיך ולהעניק לעותר סיוע במידה שישכור דירה אחרת, וכן, כי הוצע לעותר סעד לפנים משורת הדין בדרך של קבלת דירה חלופית בבית גיל הזהב (כלומר, שהוועדה השתכנעה לכאורה שיש הצדקה לסייע לו). 6.9נקל לראות, שהוועדות שדנו בעניינו של העותר לא מילאו את חובתן לנמק את החלטותיהן. לא רק שבסעיף 2.5 לנוהל הוועדה העליונה (הוראה 3/13 מיום 25.6.2003) נקבע מפורשות כי החלטות הוועדה תהיינה מנומקות, אלא שחובתה של רשות מנהלית לנמק את החלטותיה היא מושכלת יסוד במשפט המנהלי, חובה שהמדינה לא חלקה עליה במקרה דומה, עת עלה הנושא לגבי חובת ההנמקה של וועדות המשיב [ראה עת"מ (ב"ש) 317/09, עמותת איתן מעקי נגד משרד הבינוי והשיכון, (10.11.2009)].בהעדר כל הנמקה שתתייחס לטענות העותר (למעט הפנייה לקונית להוראות הנוהל), אין לבית משפט לעניינים מנהליים דרך להתחקות אחר השיקולים שגרמו לדחיית ערעורו של העותר, ואין אפשרות ולבחון את סבירות ההחלטה שהתקבלה. 7.סיכומו של דבר, לאור האמור לעיל, אני מורה על החזרת עניינו של העותר לדיון מחודש בפני הוועדה הציבורית לערעורים בנושא אכלוס, על מנת שתתקבל לגביו החלטה חדשה ומנומקת.בטרם שתינתן החלטה כאמור, ובטרם שייקבע מה ייעלה בעניינו של העותר, איני מוצאת מקום לדון בבקשת העותר לתשלום דמי השכירות מיום שלילתם. נכון הוא שהעותר ימצה תחילה את הדיון בפני הועדה, לרבות לגבי השאלה ממתי יש לשלם לו דמי סיוע, ככל שיוחלט להעניקם לו. לצורך פסיקת הוצאות, אקח בחשבון את העובדה שעתירתו העיקרית של העותר נדחתה ואילו בהתייחס לסעד החלופי שעליו החלטתי, הרי שהמשיב הביע הסכמה, כבר במהלך הדיון, להחזרת עניינו של העותר לדיון מחודש בוועדה - אך העותר סירב להסתפק בכך.עם זאת, לאור העובדה שנמצאו פגמים באופן קבלת ההחלטות במקרה זה, דבר שאילץ את העותר מלכתחילה להגיש את העתירה, הרי שבמכלול השיקולים והאיזונים, לא אמנע מפסיקת הוצאות לטובתו, אך אלה יהיו בסכום מינורי בנסיבות העניין. המשיב ישלם אפוא לעותר הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,500₪, וזאת, תוך 30 יום מהיום. המזכירות תשגר עותק פסק הדין לצדדים. ניתן היום, יט' באב תשע"ה, 4 באוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.