בעתירה שבפני מבקש העותר לקבוע כי אינו חייב ארנונה ו/או תשלומי חובה כלשהם למשיבה (להלן "העיריה"), בקשר עם מקרקעין המסווגים ע"י העיריה כ"קרקע תפוסה", בשטח של 1,500 מ"ר, המצויים ברח' משה דיין ברמלה בסמוך למחסני הג"א (להלן "המקרקעין").
טענות העותר
1.בתקופה הרלבנטית לעתירה עבד העותר כעובד שכיר בחברת "הפיאנד הפקות בע"מ" (להלן "הפיאנד"). הפיאנד החזיקה במקרקעין החל משנת 1999 ועד אפריל 2002, והשתמשה בהם לאיחסון ציוד ומתקנים של לונה פרק, בחודשי החורף (להלן "הציוד").
2.המקרקעין הם בבעלות העיריה ובמשך שנים רבות, היו נטושים ובמצב מוזנח ושימשו מרבץ להררי אשפה. במצבם היוו המקרקעין מפגע תברואי חמור לכל הסביבה ואף שימשו כמקום מפגש לפעילות עבריינית.
3.חברת "שעשועי מרסלו בע"מ", שאף בה עבד העותר כשכיר, החזיקה במקרקעין לפני הפיאנד (להלן "שעשועי מרסלו"). שעשועי מרסלו פנתה לעיריה והציעה לה להכשיר את המקרקעין ולפנות את ערמות האשפה כשבתמורה תינתן לה האפשרות, כל עוד העירייה לא תהיה זקוקה למקרקעין, להשתמש בהם לאחסון הציוד בתקופה שהלונה פרק אינו פועל. לטענת העותר, היתה הבנה בין הצדדים כי בתמורה להשקעות שבצעה שעשועי מרסלו, לצורך פינוים והכשרתם של המקרקעין, היא לא תחויב בארנונה.
העירייה, באמצעות מר שמואל אפריאט שהיה מ"מ ראש העיר, ומר גבי ממן שהיה מנהל מחלקת ההנדסה, הודיעה לשעשועי מרסלו שהיא מקבלת את ההצעה. שעשועי מרסלו פינתה על חשבונה את האשפה, הכשירה את המקרקעין, ואיחסנה שם, בתקופת החורף בלבד, את ציודה.
4.בעבודתו כשכיר בהפיאנד ובשעשועי מרסלו, היה העותר ממונה, בין היתר, על הקשר שבין החברות לבין העיריה ומכאן אף ידועים לו כל הפרטים. לטענת העותר, הוא מעולם לא היה שותף באחת החברות ולא בעל מניות בהן. בעל המניות בחברת הפיאנד, כעולה מתדפיס רשם החברות (נספח א לעתירה), היה מר מיכאל בניטה, אחיו של העותר, שכיהן גם כמנהל החברה.
5.ביום 24.2.02 נשלח על ידי מנהל הארנונה בעיריית רמלה מכתב המופנה ל - מר בניטה שלמה/הפי אנד הפקות בע"מ, בו נאמר כי הנכס "הנמצא ברשותך" לא חויב בארנונה. העיריה מדדה את הנכס ושטחו 180 מ"ר , והוא חויב, בסווג תעשיה החל משנת 1999. עוד נאמר במכתב, "הנך מחזיק בשטח של כ- 1,000 מ"ר בסמוך למחסני הג"א ושטח זה חויב בארנונה בסווג של "קרקע תפוסה" אף זאת החל מ1/99".
בשולי המכתב נרשם "הנכם מתבקשים להגיע להסדר חובכם"
למכתב צורף שובר תשלום, שם המשלם בשובר התשלום הוא "הפיאנד הפקות בע"מ", והסכום לתשלום הוא 111,178 ₪ (נספח ב' לעתירה).
6.ביום 23.4.02 נשלחו על ידי העירייה שתי דרישות תשלום. אחת מופנית להפיאנד שנדרשה לשלם חוב בסך של 11,615 ₪. השניה מופנית לעותר והוא נדרש לשלם סך של 8,767 ₪ (נספחים ג' ו-ד' לעתירה).
7.במקביל הגיעו נציגי העיריה אל מקום עבודתו של העותר בו עבד כעובד שכיר, ברח' הרצל 126, רמלה, ועיקלו במקום מיטלטלין, בגין חוב בסך 82,602 ₪ (נספח ה'). שם החייב המופיע בדו"ח העיקול, כמו במכתב מיום 24.2.02, הוא בניטה שלמה/הפקות בע"מ.
עוד קודם לכן, ביום 15.5.02, הגיעו נציגי העיריה לכתובת האמורה, כדי לבצע עיקול בגין חוב של הפיאנד, כאשר סכום החוב שנדרש מהפיאנד עמד על 106,979 ₪ )נספח ו' לעתירה).
8.העותר והפיאנד, הגישו השגה משותפת למנהל הארנונה. ההשגה הוגשה ביום 10.7.02 (נספח ז' לעתירה).
בהשגה נטען, כי הפיאנד החזיקה במקרקעין לבדה (ולא העותר); כי מדובר בהטלת ארנונה רטרואקטיבית; ובכל מקרה העותר אישית אינו חייב מאום לעירייה.
ההשגה הומצאה לעיריה באמצעות הפקס, ביום 11.7.02 (במקביל היא נשלחה לעיריה באמצעות הדואר ונמסרה ביום 15.7.02) (נספחים ח' וט' לעתירה).
9. ביום 18.9.02 (לאחר שחלפו למעלה מ- 60 יום מיום שהתקבלה ההשגה בעיריה) השיב מנהל הארנונה להשגה ודחה אותה. לטענת העותר הדחייה סתמית ובלתי מנומקת. בין השאר צוין בתשובת מנהל הארנונה כי ההשגה הוגשה באיחור (נספח י').
10. מאחר והתשובה להשגה ניתנה באיחור, ובהתאם לסעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) הקובע בסעיף 4(ב) "לא השיב מנהל הארנונה תוך 60 יום, ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה", פנה העותר, ביום 14.10.02, לעיריה והודיע לה כי יש לראות את השגתו כאילו נתקבלה (נספח יא' לעתירה). העיריה לא הגיבה למכתב זה.
11.ביום 6.11.02 וביום 16.2.03 קיבל העותר דרישות תשלום המתייחסות לשנת 2002. בעקבו דרישות תשלום אלה הגיע העותר לעיריה, העלה פעם נוספת את טענותיו ודרש להפסיק את כל ההליכים נגדו.
12.מאז, ובמשך כ- 6 שנים, לא נקטה כנגדו העיריה בכל פעולה. ביום 20.1.09 שלחה העיריה לעותר דרישת תשלום חדשה ע"ס של 272,085 ₪ (נספח ט"ו לעתירה). ביום 5.7.10 שלח העותר מכתב נוסף לעירייה בו חזר על טענותיו (נספח ט"ז לעתירה).
13.ביום 12.10.10 עיקלה העיריה את חשבון הבנק של העותר (נספח י"ז לעתירה). בעקבות עיקול זה פנה העותר אל מנהלת מחלקת הגבייה והעלה בפניה פעם נוספת את טענותיו, וביום 7.11.10 העלה אותם על הכתב (נספח י"ח לעתירה). מכתב זה נותר ללא מענה.
14. ביום 17.5.11, הגיעו מעקלים אל דירת מגוריו של העותר ודרשו את פרעון החוב הנטען. בתו של העותר, עו"ד נטלי בניתה, מסרה לידי המעקלים שיק בטחון ע"ס 10,000 ₪ והעותר התחייב להסדיר את החוב (נספח י"ט לעתירה).
בעקבות העיקול נפגש העותר עם פקידה בשם אביבית ממחלקת הגבייה של העיריה, ולאחר שהסביר את טענותיו, התבקש לפנות בכתב. הוסכם שהשיק שנמסר במעמד העיקול לא יוצג לפירעון עד בירור הנושא. בעקבות שיחה זו שלח העותר למחלקת הגביה את מכתבו מיום 19.5.11 כשאליו מצורף תצהיר לשם אימות טענותיו (נספח כ לעתירה).
15. במשך יותר משנה לא ננקטו כנגד העותר הליכי גבייה נוספים. ביום 13.11.12 הגישה העיריה כנגד העותר תביעה בסדר דין מקוצר על סכום של 426,707 ₪ (נספח כ"א לעתירה). כתב התביעה לא הומצא לעותר מעולם ואף לא נעשה כל ניסיון להמצאתו (למרות שכתובת המגורים של העותר, כפי שצוינה בתביעה - רח' סביון 13 רמלה, הייתה והינה נכונה). לאחר הגשת העתירה, פנו ב"כ העירייה אל העותר (טלפונית) וניהלו איתו ועם בתו מו"מ לפשרה, תוך שהם מסתירים מהעותר את עצם הגשת התביעה. העותר חזר והעלה בפני עורכי הדין של העירייה את טענותיו כנגד החיוב שנדרש ממנו, תוך שהוא מגבה את הטענות במסמכים, הכל כפי שהתבקש על ידי עורכי הדין ומבלי שידע כאמור שהוגשה נגדו התביעה. בעקבות המגעים עם עורכי הדין של העיריה, ועל אף שהעותר עמד על טענותיו שאין הוא חייב לעיריה מאומה, הסכים בכל זאת לשלם, לצרכי פשרה, ומבלי להודות בטענות העירייה סכום של 30,000 ₪, ולסיים בכך את הפרשה באופן סופי.
רק משנשלח הסכם הפשרה שגובש לחתימתו של העותר, נודע לו לראשונה מתוך הרשום בהסכם הפשרה כי קיים תיק תביעה פתוח נגדו (נספחים כא' וכב' לעתירה).
16. העותר חתם על הסכם הפשרה והעביר אותו (כשהוא חתום) למשרד עו"ד שווימר שייצג את העיריה בתביעה, וביום 22.5.13, כפי שהוסכם בין הצדדים היה על משרד עו"ד שווימר לחתום על הסכם הפשרה ולהגישו לאישור ביהמ"ש. בשלב זה חזרה בה לפתע העיריה מהסכם הפשרה, ודרשה לקבל סכום גבוה יותר מהעותר. העותר סירב.
סופו של דבר, ולאחר שבית המשפט נתן לעיריה מספר התראות על מחיקת התביעה מחוסר מעש וארכות על מנת לקדם את הסכם הפשרה בתיק, נמחקה התביעה, ביום 19.12.13, מחוסר מעש (נספח כ"ג לעתירה).
העותר שעוד נכון היה לקיים את הסכם הפשרה פנה ביום 4.12.13 למשרד עוה"ד של העיריה וביקש לברר מדוע לא נחתם הסכם הפשרה, ואף היה נכון לשלם סכום גבוה יותר מהסכום עליו הוסכם, אולם למכתב זה לא התקבלה תשובה (נספח כ"ד לעתירה).
17.ביום 17.12.13 פנה ב"כ העותר אל ב"כ העיריה, עו"ד שווימר, ודרש לקבל פירוט לגבי הסכום הנדרש מהעותר, לרבות זיהוי הנכס שבגינו נדרש התשלום ופרטיו, התקופה שבגינה נוצר החיוב, וסכום קרן החוב. בתגובה למכתב זה שלח עו"ד שווימר, ביום 30.12.13 פירוט חלקי ביותר לגבי החוב הנדרש (נספח כ"ו לעתירה). ביום 13.1.14 שלח ב"כ העותר מכתב נוסף למשרד עו"ד שווימר ודרש פעם נוספת את הפרטים (נספח כ"ז לעתירה). לאחר פניה נוספת, מיום 23.2.14, התקבלה, ביום 13.3.14, תשובה (נספח כט' לעתירה) ממנה עולה, כך לטענת ב"כ העותר, כי גם אם מתקבלות כל טענות העירייה, (המוכחשות על ידי העותר מכל וכל), הסכום הנדרש גבוה לפחות ב - 50% מהסכום שהעיריה דרשה מהעותר בשנת 2002, מהנימוקים הבאים:
א. במכתב הראשון ששלחה העיריה לעותר, ביום24.2.02 (נספח ב' לעתירה) מדובר בשטח תפוס שגודלו כ- 1,000 מ"ר (סעיף 2 במכתב). לעומת זאת, במכתב ששלח עו"ד שווימר (נספח כ"ט לעתירה) השטח התפוס שלפיו חושב סכום התביעה הוא 1,500 מ"ר. לטענת העותר, אין המדובר בנכסים שונים, האחד שמוחזק ע"י חברת הפיאנד בגודל 1,000 מ"ר, והשני שמוחזק ע"י העותר, שכן מתשובת מנהל הארנונה להשגה, מיום 18.9.02 (נספח י' לעתירה), עולה כי מדובר באותו נכס, המוחזק לטענת העיריה במשותף ע"י העותר וחברת הפיאנד.
ב.הסתירה האמורה מצביעה על חוסר המהימנות שיש ליחס לספרי החשבונות של העיריה, והיא מחזקת את טענת העותר שהעיריה פועלת משיקולים זרים, פוליטיים, של ראש העירייה - מר יואל לביא, שהחל להתעמר בעותר רק בגלל שהעותר תמך במי שהיה לפני כן סגן מ"מ ראש העירייה מר אלי וידל, ובעקבות ריב קשה שפרץ ביניהם, כאשר העותר היה מזוהה פוליטית כתומך של מר וידאל.
תגובת העיריה
18. יש למחוק את העתירה על הסף ממספר טעמים:
א. היא הוגשה בשיהוי של מעל 12 שנה, במהלכן היו לעותר מספר הזדמנויות להגיש את העתירה אך הוא לא עשה כן.
ב. העותר לא שילם את הארנונה ולא הפקיד ערובה לתשלומה.
ג. העותר הודה בחבותו ובחוב במספר הזדמנויות , בכתב בע"פ ובהתנהגות.
ד. העותר נהג בחוסר נקיון כפיים משבחר להציג בעתירתו מצג חלקי בלבד .
ה. העותר לא מיצה את ההליכים בטרם הגיש את העתירה.
19. העותר הוא סרבן מס סדרתי . נכון ליום 22.7.12 עמד חובו של העותר על סך של 413,524 ₪ בגין החזקתו בנכס שמספרו 248000000501 ברח' עמיחי ברמלה סוג נכס 710 (קרקע תפוסה). מקור החיוב הוא החזקתו של העותר בנכס מסחרי (כעולה מהפתיח לעתירה) החל מ- 1/99 ועד 1.5.02.
בחודש פברואר 2002, על פי הוראתו של מנהל מחלקת הארנונה דאז, ולאור מסמכים שהתקבלו אצלו באותו מועד, הוכנס שמו של העותר ברישומי העיריה כמחזיק בנכס.
20. החיוב נרשם בספרי העיריה בדיעבד, והוא מכונה בעתירה "חיוב רטרואקטיבי", משום שאיש לא מסר לעיריה את שם המחזיק בתקופה הרלוונטית, והעותר לא יידע את העיריה שהוא מחזיק בנכס "זו הסיבה שהמשיבה (העיריה – ז.ב.) רשמה, בצורה יוצאת דופן את העותר כמחזיק בחיוב "רטרואקטיבי"" (סעיף 6 לתגובה).
אין המדובר בחיוב רטרואקטיבי אלא בתיקון רישום שגוי שנעשה על בסיס שלושה מכתבים שנשלחו על ידי העותר לעיריה, ולא צורפו על ידי העותר לעתירה (נספחים ב1 – ב3 לתגובה).
21. ההשגה הוגשה על ידי העותר בחלוף המועד להגשתה. דרישת העיריה נשלחה לעותר ביום 24.2.02. ההשגה הוגשה על ידי העותר רק ב7/02, דהיינו לאחר שחלפו למעלה מ- 90 יום מיום קבלת הודעת החיוב.
על החלטת העיריה הדוחה את ההשגה לא הגיש העותר ערר אלא שלח מכתב מתחכם בו טען כי ההשגה התקבלה. משלא הוגש ערר הפכה ההחלטה לחלוטה.
22. משלא הוסדר החוב המשיכה העיריה לפעול וביום 16.2.03 נשלחה לעותר דרישת תשלום נוספת, עליה לא הגיב העותר. לאחר מכן נעלם העותר ולא עדכן את כתובתו. מכתב ששלחה אליו העיריה בשנת 2005 (לפי הכתובת הרצל 126) חזר בציון "עזב".
ב- 9/08 אותרה כתובתו של העותר ונשלח אליו מכתב דרישה נוסף עליו הגיב העותר בחלוף 3 חודשים, ביום 17.12.08. ביום 21.12.08 הגיע העותר לעיריה וטען כי הנכס לא היה בחזקתו. התכתבות זו לא צורפה ולא אוזכרה בעתירה (נספחים ד1 – ד2 לתגובה).
העיריה פעלה גם 1/09 ושלחה לעותר מכתב נוסף.
ב- 10/10 ביצעה העיריה הליכי אכיפה מנהליים והטילה עיקולים (נספח ה' לתגובה).
23. ביום 28.11.10 הגיש העותר באמצעות ב"כ דאז, עו"ד עבד נבולסי ערעור על החלטת מנהלת הארנונה (נספחים ו'1 – ו'2 לתגובה). העותר זומן לעיריה והתבקש להמציא מסמכים שונים. בעקבות הפגישה שיגרה העיריה ביום 25.1.11, מכתב לעותר, בו הודיעה לו כי הליכי הגביה יעוכבו עד יום 6.2.11, על מנת לאפשר לו להציג את המסמכים שנדרש להציג (נספח ז' לתגובה). העותר לא המציא את המסמכים הנדרשים ו"נעלם" פעם נוספת ועל כן המשיכה העיריה בהליכי הגביה.
24. רק בעקבות עיקול אותו הטילה העיריה המציא לה העותר חלק מהמסמכים אותם התבקש להמציא. בהקשר זה טוענת העיריה כי השיק שנמסר לה בעקבות הליכי העקול, נמסר לגבייה מידית ולא לבטחון כטענת העותר.
25. פגישה נוספת התקיימה ביום 21.6.11 ובמהלכה עומת העותר עם המסמכים שהציג, וכעולה מהם חדל להיות שכיר בחברת הפיאנד ב - 3/00. בפגישה האמורה טען העותר, בין היתר, כי הובטח לו שלא יחוייב עבור השנים 2001 ו- 2002 , ויש בכך הודאה בדבר היותו מחזיק בנכס בשנים הללו.
26. כשהבינה העיריה שאין בכוונת העותר להסדיר את החוב, הוגשה כנגדו תביעה שבעקבותיה נוהל עמו מו"מ. מעצם חתימתו של העותר על הסדר הפשרה יש משום הודאה בחוב הנטען. יתרה מכך, ביום 6.11.13 שלח העותר לעיריה הצעה משופרת (נספח ט' לתגובה).
העיריה מעולם לא הסכימה להסדר הפשרה וטענות העותר בעניין זה הן חסרות שחר. העיריה ניהלה עם העותר מו"מ שלא הבשיל. טיוטת ההסכם שהוכנה לא היתה על דעת העיריה והדבר הובהר לעותר. התביעה נמחקה מחוסר מעש ולפיכך לא קם מעשה בית דין. לעותר היתה ידיעה מלאה על התביעה והוא אינו יכול להתכחש לה.
27. טענות העותר לענין גודל הנכס אינן ברורות, לא נכונות ונטענות בעלמא. טענותיו לעניין שיקולים זרים ופוליטיים שהביאו לנקיטת צעדי אכיפה מנהלית כלפיו אינם אלא הטחת רפש וספקולציות.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובצרופותיהם ולאחר ששמעתי טענות הצדדים דעתי היא כי יש לקבל את העתירה.
העותר מחזיק?
28. חיוב העותר בארנונה מושתת על טענת העיריה, המוכחשת על ידי העותר, כי העותר היה המחזיק בנכס.
העיריה, לא הכחישה את טענת העותר כי היא הבעלים של המקרקעין והיא אפשרה להפיאנד, ועוד קודם לכן לשעשועי מרסלו להשתמש במקרקעין לצורכי אחסנת ציוד בחודשי החורף. העיריה התעלמה מטענות אלה על אף שהיה מצופה ממנה כי תאשר או תכחיש אותם. מכל מקום משלא הכחישה אותם הרי שיש לקבל כנכונה את גירסת העותר לפיה ניתנה רשות לשעשועי מרסלו ולאחריה להפיאנד לאחסן במקרקעין ציוד בתמורה לפינוי האשפה במקרקעין והיתה הבנה בין הצדדים כי החברה (שעשועי מרסלו ולאחריה הפיאנד) לא תחויב בארנונה. כפי שטוען העותר, העיריה ידעה כי הפיאנד מחזיקה במקרקעין שלה. לא רק העובדה שעד 2/2002 לא נרשמה הפי אנד כחייבת בספרי העיריה, ולא נדרשה לשלם ארנונה, תומכת בגרסת העותר, אלא שהיא גם אושרה על ידי ב"כ העיריה בטיעוניו בבית המשפט עת אמר "על פי מה שנודע לעירית רמלה הפיאנד החזיקו בנכס בין 1999 ל- 2002 וב-2002 נודע לעיריית רמלה שמי שהחזיק בפועל בתקופה שבין 1999 עד 2002 הוא העותר" (עמ' 6 ש' 21-22 לפרוטוקול).
29. חיזוק נוסף התומך בגירסת העותר יש לראות בעובדה שכאשר החליטה העיריה לחייב את "המחזיק" במקרקעין, רטרואקטיבית משנת 1999, , חשבון הארנונה נרשם והתנהל על שמה של הפיאנד (ראה שובר התשלום נספח ב' לעתירה).
30. העיריה נסמכת על השימוש בגוף ראשון שעושה העותר במכתב מיום 21.1.02 (נספח ב1 לתגובה) "הנני מתכוון לפנות את המגרש הנדון", וזאת חרף העובדה שעד לכתיבת המכתב ידעה העיריה שהפיאנד היא המחזיקה בנכס, ויודגש, הפיאנד מעולם לא התכחשה להיותה מחזיק במקרקעין.
31. אין יסוד למסקנה כי האמור במכתב מיום 21.1.02 מלמד כי המחזיק במקרקעין הוא העותר ולא הפיאנד (במאמר מוסגר אציין כי רק אחד המכתבים עליהם נסמכת העיריה ב1 – ב3 נכתב לפני מכתבה של העיריה מיום 24.2.02). העותר שאינו בעל השכלה משפטית, הסביר בעתירתו (עובדה שלא נסתרה) כי היה עובד שכיר בחברת הפיאנד ובתוקף תפקידו היה ממונה על הקשר בין העיריה וחברת הפיאנד. עובדה זו מסבירה את ניסוח המכתב בגוף ראשון. מדוחו"ת מידע על הכנסותיו של העותר, אותם הציג לעיריה על פי בקשתה (נספחים ח1 וח2 לתגובה), עולה כי הוא היה עובד שכיר בהפיאנד בכל שנת 1999 ותחילת שנת 2000. אמנם, לגבי מעמדו כעובד בהפיאנד לאחר 3/00 לא הציג העותר ראיות, אך אין בכך כדי להפוך אותו למחזיק המקרקעין ולחייב אותו אישית. על מנת לחייב אותו אישית היה צריך להוכיח כי לאחר 3/00, חדלה הפיאנד – אישיות משפטית נפרדת מהעותר - מלהחזיק במקרקעין ובציוד שהיא החזיקה בהם והמערער הפך להיות הבעלים של הציוד ומחזיק הציוד במקרקעין. מהמסמכים עולה כי חברת הפיאנד התפרקה מרצון רק ב3/06 ומנהלה ובעל המניות בה היה מר מיכאל בניטה אחיו של העותר. לפיכך אין בסיס למסקנת העיריה כי העותר היה המחזיק בפועל של המקרקעין.
32. לא יכולה להיות מחלוקת כי בשנת 1999 החזיקה במקרקעין חברת הפיאנד. העיריה כאמור לא הכחישה כי אפשרה לה להחזיק במקרקעין בתמורה לנקיון ופינוי האשפה מהמקום, העיריה הצהירה כי זה המידע שהיה בידה עד שנת 2002, והעובדה שעל שמה של הפיאנד התנהל חשבון הארנונה המתייחס למקרקעין תומך בכך.
ברישום חובה של הפיאנד על שם העותר במשותף עם הפיאנד, נקטה העיריה בשיטת "מצליח" כשעל על יסוד המכתב מיום 21.1.02 שנכתב על ניר מכתבים נושא לוגו של הפיאנד, כשבתחתיתו החותם הוא:
ש.מ.נ.מ הפקות בע"מ
שלמה בניטה 052-537563
החליטה כי העותר אף הוא המחזיק בנכס רק משום שהעותר עשה שימוש בגוף ראשון במכתב.
33. יש להדגיש כי המכתב מיום 2.1.02, עליו נסמכת העיריה לא מופנה למחלקת הגביה של העיריה והוא לא נכתב על רקע חיוב בארנונה אלא, כנחזה ממנו, הוא נכתב בהמשך לשיחה שהתקיימה בין העותר למנהל מחלקת הפיקוח על הבניה ברמלה ובהמשך למכתב שנשלח על מנהל מחלקת הפיקוח ביום 10.1.02 (שלא צורף, משום מה, על ידי העיריה לתגובה) ועניינו פינוי המקרקעין.
העובדות תומכות בגירסתו של העותר כי הוא היה בעל הדברים מטעם הפיאנד מול עירית רמלה והשיחה שלו עם מנהל מחלקת הפיקוח על הבניה נסבה על פינוי המקום.
34. למעלה מן הצורך אוסיף כי גם אם הייתי מגיעה למסקנה שניתן להסיק ממכתבו של העותר מיום 2.1.02 כי הוא המחזיק באותה עת במקרקעין, הרי שמתוקף העובדה שהעיריה לא הכחישה את הרשות שנתנה להפיאנד להחזיק במקרקעין ולאור העובדה שלפחות בשנת 1999 ועד ל3/00 היה העותר עובד שכיר בהפיאנד, כנחזה מהמסמכים שהציג, לא היה מקום לחייב אותו החל משנת 1999 אלא ממרץ 2000 בלבד.
35. לסיכום, הפיאנד מעולם לא התכחשה להיותה המחזיק במקרקין ולא טענה כי היא מחזיקה במקרקעין במשותף עם העותר. העותר מעולם לא הודה כי הוא המחזיק במקרקעין בין לבדו ובין ביחד עם הפיאנד. אין במכתבו של העותר מיום 2.1.02 כדי להוות ראיה לכך שהוא המחזיק במקרקעין.
די במסקנה זו כדי לקבל את העתירה, אך למעלה מן הצורך אתייחס גם לטענות הנוספות.
השטח לחיוב והתחשיב
36. במכתבה מיום 24.2.02 ציינה העיריה כי העותר מחזיק בכ - 1,000 מ"ר שחויבו כקרקע תפוסה החל מ- 1/99. לעומת זאת, במכתבו של עו"ד שווימר לב"כ העותר מיום 13.3.14 צוין כי החיוב נעשה על פי שטח של 1,500 מ"ר. בהתייחס לטענה זו טענה העיריה בתגובתה כי מדובר בטענה לא ברורה ולא נכונה שנטענה בעלמא.
טענת העותר ברורה לחלוטין ועולה בברור מהמסמכים. תחילה חויב העותר לפי שטח של 1,000 מ"ר ועם השנים צמח השטח ל-1,500 מ"ר. אין לפער זה כל הסבר או הנמקה, והוא אינו מסתמך על מדידה שכפי הנראה מעולם לא נעשתה. חיוב המתבסס על מחיר למ"ר חייב להיות מדויק ולהתבסס על מדידה. בהעדר מדידה לא ניתן לחייב את המחזיק לא במטר ובוודאי שלא ב-1,000 מ"ר ואחר כך ללא כל הסבר לשנות את גודל השטח.
37. בדיון טענה הגב' מלכה סילבי , סגנית מנהל מחלקת הארנונה של העיריה כי במכתב מיום 24.2.02 יש התייחסות לשני נכסים. לא ברור מתוך שובר התשלום שצורף בכמה חויב הנכס שחויב בתעריף תעשיה וגודלו 180 מ"ר ובכמה חויב השטח הסמוך למחסני הג"א שחויב כקרקע תפוסה בשטח של 1,000 מ"ר. העיריה מעולם לא הגישה לעותר חשבון מפורט כיצד חישבה את חובו הנטען.
גם מטעם זה היה מקום לקבל את העתירה.
שיהוי בהגשת ההשגה או קבלת ההשגה בשל איחור במתן תשובה
38. לטענת העותר התשובה להשגה ניתנה לאחר חלוף המועד הקבוע בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) למתן תשובה להשגה. משכך, וכפי שנקבע בפסיקה יש לראות את ההשגה כהשגה שהתקבלה.
לטענת העיריה ההשגה הוגשה באיחור, שכן כבר ב2/02 נודעה לעותר טענת העיריה כי הוא מחזיק בנכס.
סעיף 306 לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע:
"אם סכום המגיע לחשבון ארנונה שהוטלה לפי הוראות הפקודה לא שולם, תוך חמישה-עשר יום מיום שחל פרעונו, תומצא לחייב בתשלומו הודעה בכתב, בה יידרש לשלם את המגיע תוך חמישה-עשר יום לאחר שהומצאה ההודעה".
סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו- 1976 קובע כי:
"(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:
(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;
(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו;
(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות";
לא ניתן לראות במכתב מיום 24.2.02 דרישה המקימה את מרוץ הימים להגשת השגה.
ראשית, לא נאמר במכתב כי הוא מהווה דרישה לתשלום ארנונה ו העותר נדרש לשלם את חוב הארנונה הנטען תוך 15 יום. נהפוך הוא, נאמר במכתב כי הפיאנד והעותר מוזמנים "להגיע להסדר בגין חובכם" (ראה לצורך השוואה את דרישות התשלום מהימים 23.4.02 (נספחים ג' וד' לעתירה) שעל אף הקושי לראות את הרשום בהן ניתן להבחין כי הן דרישות תשלום כדוגמת נספח טו לעתירה). יתרה מכך, לא ברור אם המכתב מופנה להפיאנד בלבד או להפיאנד ולעותר במשותף. המכתב נוקט לעיתים בלשון יחיד "הנך מחזיק" ולעיתים בלשון רבים "הנכם מתבקשים"
בשובר התשלום שצורף למכתב מצוינת רק הפיאנד כחייבת ובצדק יכול היה העותר להניח שהמכתב מופנה להפיאנד בלבד.
לפיכך, בצדק לא התייחס העותר אל מכתב זה כאל מכתב דרישה, ולכן אני דוחה את טענת העיריה כי ההשגה הוגשה באיחור.
39. ההשגה הוגשה לעיריה ביום 10.7.02, ותשובת מנהל הארנונה ניתנה לאחר חלוף המועד. לפיכך וכפי שקבעה הפסיקה, משלא התקבלה תשובה במועד יש לראות את ההשגה כהשגה שהתקבלה (ראה הפסיקה אליה הפנה העותר בסעיף 41.5 לעתירה).
גם טעם זה לבדו די בו כדי לקבל את העתירה.
הטלת חיוב רטרואקטיבי
40. לטענת העותר החיוב שהוטל על ידי העיריה הוא חיוב רטרואקטיבי שכן העיריה ידעה ונתנה רשות להפיאנד לאחסן במקרקעין את הציוד תוך הבנה כי הפיאנד לא תחויב בארנונה.
העיריה נמנעה כאמור מלהתייחס לטענת העותר בתשובתה ודי בכך כדי לקבוע כי טענת העותר לא נסתרה. הטענה עלתה בהשגה שהגיש העותר (סעיף 3.2 להשגה) והיא לא זכתה להתייחסות ולא נסתרה בתשובת מנהל הארנונה.
אין ממש בטענת העיריה כי מדובר בתיקון טעות טכנית בלבד, שנגרמה בשל "אשמו" של העותר שהחזיק בפועל במקרקעין ולא עדכן את המשיבה אודות כך. טענה זו מוטב היה לה שלא תיטען. מדובר במקרקעין של העיריה. טענת העותר כי הם נמסרו להפיאנד על ידי נושאי משרה בעיריה (שהעותר נקב בשמם) לא נסתרה ולא זכתה כלל להתייחסות. במכתבו של העותר מיום 21.1.02, המופנה למנהל מחלקת הפיקוח של העיריה, שעליו משתיתה העיריה את טענתה כי העותר החזיק במקרקעין מציין העותר כי הגיע לשטח "באישורם של גורמים מוסמכים ואני חוזר ומציין שהשטח יפונה לשביעות רצונכם המלאה". מכותבים למכתב ראש העיר, מהנדס העיר, היועץ המשפטי של העיריה, מנהל מחלקת הגביה ומנהל מחלקת הבטחון. עולה בברור מהמכתב שאין המדובר במי שעשה דין לעצמו ופלש למקרקעי העיריה, אלא במי שקיבל רשות מהעיריה להחזיק ולהשתמש במקרקעין ונכון לקיים את הבטחתו לפנות את השטח מיד לכשידרש.
טענת העיריה שמדובר בתיקון טכני פשוט איננה נכונה. העיריה החליטה, מטעמים השמורים עמה כי היא אינה חפצה יותר לפטור את הפיאנד מתשלום ארנונה, כפי שהתחייבה כפי הנראה לעשות, והוציאה חשבון רטרואקטיבי. היא הגדילה לעשות כאשר חייבה את העותר באופן אישי ללא כל אסמכתא להיותו מחזיק.
אי קיום תנאי סעיף 323 לפקודת העיריות
41. סעיף323 לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע:
"(א) לא תוגש תובענה לפי סעיף 314 או לפי סעיף 322 אם עברו ארבעה-עשר יום מיום תפיסת הטובין או מיום העיקול, הכל לפי הענין.
(ב) היתה התובענה מוגשת על ידי אדם שהארנונה שלו אמורה להיות ארנונה בפיגור, לא תישמע התובענה, אלא אם הפקיד בבית המשפט את סכום הארנונה האמורה, או נתן ערובה לסכום זה, להנחת-דעתו של בית המשפט, או אם היה פטור מטעמי עניות מתשלום אגרות בית המשפט
סעיף 323 דן בתובענה לפי סעיף 314 (תובענה להחזרת טובין או לפיצויים) או לפי סעיף 322 (תובענה להחזרת כספים שעוקלו אולשחרורם), ולפיכך הוא כלל לא רלוונטי לעתירה שהוגשה על ידי העותר.
חוסר ניקיון כפיים
42. לטענת העיריה יש לדחות את העתירה מחמת התנהלות חסרת נקיון כפיים מצד העותר. את חוסר נקיון הכפיים רואה העיריה בעובדה שהעותר בחר להציג, באופן מגמתי, תמונה חלקית בלבד, תוך שהוא מסתיר מסמכים מהותיים. בכך כיוונה העיריה למכתבו של העותר מיום 21.1.02, והערעור שהוגש למנהל הארנונה על ידי עו"ד עבד נבולסי ביום 29.11.10, והמסמכים שבאו בעקבות זה.
43. העותר פרט פירוט כמעט מלא את השתלשלות העניינים ואין במסמכים אותם לא פרט כדי לשנות מהתמונה העובדתית. העיריה החליטה ללא בסיס עובדתי, כי העותר החזיק במקרקעין וביקשה לחייב אותו בתשלום ארנונה. היא המשיכה בהתנהלותה הכוחנית כאשר הגישה תביעה לבית המשפט לא המציאה אותה לעותר, ניהלה אתו מו"מ שהבשיל וחזרה בה ברגע האחרון מההסכמה.
אם היתה התנהלות חסרת נקיון כפיים היא לא היתה מצד העותר.
מעשה בית דין
44. לטענת העיריה משלא ערער העותר על תשובת מנהל הארנונה להשגה הפכה החלטת מנהל הארנונה לחלוטה.
כפי שכבר הובהר לעיל, השגתו של העותר התקבלה עוד בטרם השיב מנהל הארנונה להשגה, כיוון שלא השיב במועד ועל כן לא היה מקום להגיש ערעור על החלטה שלא ניתנה.
הודאת העותר
45. לטענת העיריה העותר הודה בהזדמנויות שונות בכתב במעשה ובהתנהגות בחוב ובחבות.
אין ממש בטענה זו.
כבר בהשגה שהגיש, טען העותר שהפיאנד קיבלה אישור לעשות שימוש במקרקעין והיתה הבנה כי שלא ייגבו ממנה ארנונה. הפיאנד אכן לא חויבה במהלך השנים, החל משנת 1999 ועד 2002 בארנונה. בהשגה טען העותר כי על העיריה להודיע מי החייב לטענתה בארנונה כדי שניתן יהיה להתייחס לטענה. רק במענה להשגה עלתה לראשונה הטענה כי החיוב הוא במשותף להפיאנד ולעותר כמחזיקים במשותף.
מטעם זה יש לדחות את הטענה.
סוף דבר
לאור כל האמור אני מקבלת את העתירה ומצהירה כי העותר אינו חייב לעיריה כל חוב ארנונה בגין המקרקעין ברח' משה דיין, בסמוך למחסני הג"א.
העיריה תישא בהוצאות העותר ובשכר טרחת עורך דינו בסך של 30,000 ₪.
ניתן היום, י"א אדר ב' תשע"ו, 21 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.
