1.נוכח בקשת העותרת למחוק את העתירה מחמת שלאחר הגשתה קיימה המשיבה את המבוקש בעתירה, העתירה נמחקת.
2.העותרת מבקשת לפסוק לה הוצאות. המשיבה מתנגדת לכך, ואף טוענת כי היא הזכאית לפסיקת הוצאות לטובתה.
3.המבחנים בענין פסיקת הוצאות לטובת עותר, אשר החליט לחזור בו מעתירתו, נקבעו בבג"ץ 842/93 אלנסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון פ"ד מח (4) 217. המבחן הראשון הוא האם היה צידוק בהגשת העתירה. בענין זה, דעתי היא כי במקרה שבפניי היה צידוק בהגשת העתירה. העותרת פנתה אל המשיבה ארבע פעמים, בדרישות לקבלת מידע ומסמכים (בתאריכים 7/9/15, 20/9/15, 21/10/15, 29/11/15) .המועד הקבוע לכך בחוק חופש המידע הוא כידוע 30 יום. רק ביום 6/12/15 מסרה המשיבה את המסמכים, אולם אז התברר, שחלק מן המסמכים המבוקשים לא נמסרו, והעותרת נאלצה לפנות אל המשיבה שוב, ביום 9/12/15. לפנייתה זו לא זכתה העותרת למענה כלל, ולפיכך הגישה עתירתה ביום 20/1/16. העובדה שיתרת המסמכים הועברו רק לאחר הגשת העתירה ובעקבותיה, מוכיחה כי העתירה היתה במקומה, כי היה צידוק בהגשתה, וכי היא פעלה את פעולתה.
4.מובן כי בגדרו של פסק דין זה, העוסק אך ורק בסוגיית ההוצאות, לא אכריע בטענת המשיבה בדבר תחולת סעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע, אולם אביע דעתי הלכאורית, כי הסעיף אינו חל בענייננו. תכליתו של סעיף זה היא לתת אפשרות לעובדי ציבור לקיים ביניהם דיאלוג פנימי פתוח וגלוי, ללא חשש מחשיפה לגורמי חוץ (פרופ' ז' סגל, "הזכות לדעת באור חוק חופש המידע", תש"ס - 2000, בעמ' 201), ולכאורה ועל פני הדברים נראה לי כי הסעיף איננו חל על טיוטת תכנית איחוד וחלוקה שנמסרה לועדה המחוזית לתכנון ולבניה. יוער כי גם המשיבה סברה כך, והא ראיה, שבמכתבה מיום 6/12/15 (נספח 2 לעתירה) ציינה כי היא מעבירה אל העותרת את מסמכי התכנית לאיחוד וחלוקה כפי שנמסרו לועדה המחוזית, ולא העלתה כל טענה כי אינה חייבת לפי החוק למסור מסמכים אלה.
5.המבחן השני לפי פס"ד אלנסאסרה הוא: האם לא הזדרז העותר ופנה לבית המשפט טרם שמיצה את כל האפשרויות הפתוחות בפניו, וטרם שפעל כראוי אצל הרשויות המוסמכות. פירטתי לעיל את שורת המכתבים ששיגרה העותרת אל המשיבה. דעתי היא, שהעותרת פעלה כראוי, מיצתה את האפשרויות שהיו פתוחות בפניה, ולא הזדרזה לפנות אל בית המשפט בטרם עת. המשיבה טוענת כי העותרת יכלה לנסח פניית תזכורת אל הממונה על חוק חופש המידע, או להרים אליה טלפון, או לפנות למחלקה המשפטית של המשיבה. אכן העותרת יכלה לפעול כך, אך דומני כי אחרי ארבע פניות בכתב לפני קבלת המסמכים, ופניה נוספת בכתב אחרי קבלת המסמכים, ואחרי שפניה זו לא נענתה כלל, במשך 42 ימים (אף שהחוק מחייב את המשיבה ליתן החלטתה תוך 30 יום), פגה סבלנותה של העותרת, והיא היתה רשאית לפנות לבית המשפט, ללא המתנה נוספת (מה גם שאלמלא עשתה כן, היתה מן הסתם נתקלת בטענת שיהוי).
6.באשר לשאלה האם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיבה להעניק לעותרת את הסעד המבוקש בעתירה, תשובתי לשאלה זו היא חיובית, ומבחן התוצאה יוכיח: מהתעלמות מוחלטת ממכתבה של העותרת מיום 9/12/15, אל מסירת כל המסמכים שנתבקשו, תוך ששה ימים מהגשת העתירה.
7.לסיכום עד כאן, היתה לעותרת עילה שבדין לקבלת המסמכים, היה בסיס משפטי מוצדק לעתירתה, והיא זכאית לפסיקת הוצאות לטובתה.
8.באשר לשיעור ההוצאות, נקודת המוצא היא – הוצאות ריאליות, כלומר, ההוצאות שהוציא בעל הדין בפועל, או שהתחייב להוציא. אולם, על בית המשפט לבדוק האם מדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך, בהתחשב בכלל נסיבות הענין (ע"א 2617/00 מחצבות כנרת נ' הועדה המקומית נצרת פ"ד ס (1) 600, בעמ' 615). בהמשך (שם, בעמ' 618) מנה בית המשפט מספר קווים מנחים ושיקולים לצורך ההכרעה בשאלה מה ייחשב הוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות, והם: התעריף המינימלי – כרף תחתון (אציין כי עבור עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, שכ"ט עו"ד לפי התעריף המינימלי הוא 7,611 ₪); התנהגות הצדדים ודרך ניהול ההליך; יחס פרופורציונלי בין הסעד המבוקש לבין שכה"ט וההוצאות; מורכבות התיק והזמן שהושקע בהכנתו; חשיבות הענין לבעלי הדין.
כשאני שוקל לפי מבחנים אלה, נראה לי כי דרישת העותרת לשכ"ט עו"ד בסך של 31,800₪ בצירוף מע"מ, איננה סבירה ואיננה מידתית, בנסיבות מקרה זה (ואעיר כי רק עבור הבקשה למחיקת העתירה ופסיקת הוצאות הגישה העותרת חשבון בסך 7,262₪ בצירוף מע"מ). יצוין גם, כי העותרת הגישה חשבונות עסקה בלבד, ולא הגישה מסמכים המוכיחים תשלום בפועל.