זו עתירה לפטור את העותר מתשלום חובות ארנונה, המוגשת נגד המשיבה 1, המועצה המקומית, והמשיבה 2, כמי שמפקחת על המועצה המקומית. בהסכמה, נדחתה העתירה נגד המשיבה 2.
העתירה תיארה מספר אירועים ומכתבים בעניני חובות ארנונה, ולא התמקדה בהחלטה אחת ספציפית. על פי חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס – 2000, ידון בית המשפט בעתירה נגד החלטה של רשות או גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה. על פי תקנה 5 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א – 2000, יש לפרט בכתב העתירה את "תיאור ההחלטה נושא העתירה והמועד שבו פורסמה כדין, או שבו קיבל העותר הודעה על ההחלטה או שבו נודע לעותר עליה, לפי המוקדם".
כאמור, בכתב העתירה לא פורטה ההחלטה שעליה מוגשת העתירה, ולא פורט מתי פורסמה, או קיבל אותה העותר, או נודע לו עליה, לפי המוקדם. על כן, ביום 31.8.14 נתתי לב"כ העותר אפשרות להבהיר כנגד איזו החלטה שהתקבלה ב- 45 הימים האחרונים לפני הגשת העתירה מוגשת העתירה. זאת, משום שלפי התקנות, תוגש העתירה לא יאוחר מ- 45 ימים מיום שנודע על ההחלטה.
ב"כ העותר הגיש הודעה, שלפיה חזר שוב על פניותיו למשיבה, לפטור אותו מחובות ארנונה, ביום 6.8.12, וביום 5.5.13 וביום 22.6.14, ובסופו של דבר הבהיר, שאי מתן תשובה על פניותיו של העותר בשנים 2012 ו- 2013 כמוה כמתן החלטה, ולפניה מיום 22.6.14 השיבה המועצה ביום 24.6.14, בהחלטה שאותה צירף לראשונה להודעת ההבהרה. להסיר ספק, המועד להגשות עתירות בגין בהעדר תשובה לפניות מיום 6.8.12 ומיום 5.5.13 חלף זה כבר, לפחות 11 חודשים לפני הגשת העתירה, ולא ניתן כל טעם שיצדיק הארכת המועד. על כן, אני מוחק את העתירה לגבי החלטות קודמות ליום 24.6.14. העתירה נדונה איפוא רק כנגד התשובה מיום 24.6.14, שנחשבה בעיני העותר החלטה של המשיבה.
העותר לא צירף לעתירתו את מכתבו מיום 22.6.14. במכתב המשיבה מיום 24.6.14, שכאמור צורף להודעת ההבהרה, נאמר שבהתייחס למכתב מיום 22.6.14 בנושא פשיטת רגל של העותר, מתבקש העותר להמציא אישור לכך שדיווח לכונס הנכסים על חובותיו למועצה, ורק אז תוכל המשיבה להגיש את יתרות החוב למחיקה, ואם לא ימציא את האישור, תמשיך המועצה המשיבה לפעול לגביית כל יתרות החוב.
זו איפוא ההחלטה שעליה העתירה, וזו תמצית העתירה. העותר טוען בעתירתו, שהיה בהליך של פשיטת רגל מאז הוכרז כפושט רגל ב- 22.3.07, והדבר פורסם ברשומות. המשיבה לא הגישה תביעת חוב, והעותר הגיע להסדר עם נושיו ושילם לפי ההסדר, ועל כן אושר ההסדר ולפי החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 27.2.12 העותר עמד בהצעת ההסדר במלואה, ולכן ההסדר מחייב את החייב ואת הנושים. לטענת העותר, תקופת ההפטר היא עד ליום הכרזתו כפושט רגל, ועד ליום הפטרו של העותר היינו 27.2.12, ולכן יש לפטור אותו מחובות ארנונה בכלל, היות והופטר מחובותיו, עד לשנת 2011 (סעיף 31 לעתירה). לאחר מכן טען, כי היה צריך לפטור אתו מחובות הארנונה מיום 22.7.07, יום הכרזתו כפושט רגל, ועד 27.2.12, יום הפטרו מתשלום (סעיף 37 לעתירה.
העותר הוסיף וטען עוד שבחלק מהתקופה לגבי חלק מהנכסים, אלה הושכרו לחברות שונות, והוא הודיע על כך בשנת 2007, וגם הגיש השגה ביום 6.8.12 שלא נענתה. בטענות אלה לא אדון, שכן הן לא נכללות בהחלטה שעליה הוגשה העתירה, וההחלטות בענינים אלה נעשו לפני זמן רב, כך שחלף המועד להגיש עתירה עליהן.
לטענת המשיבה, לא ידעה על הליך פשיטת הרגל, למרות שהיה על העותר לדווח על חובותיו. היא טענה טענות שונות לגבי החברות השוכרות כנטען, ולגבי זיוף חתימת "נתקבל". כאמור, לא אעסוק בטענות לגבי החברות. לא אעזוק גם בטענה נוספת של המשיבה, שלפיה אשתו של העותר, הנא, שותפה לבעלות על הנכסים, והיא לא הופטרה מחובותיה ועליה לשלם את חובות הארנונה. זו עתירתו של העותר ולא של אשתו, ואין בפני כל ראיה לעובדה כלשהיא בקשר לחיובה של אשתו של העותר בחובות הארנונה, מלבד שם החשבון, שהוא שמו של העותר יחד עם שם אשתו. אם תנסה המשיבה לגבות את חובות הארנונה מאשתו של העותר, ויהיו לה טענות על כך, תפעל על פי הדין לבירור טענותיה.
אין זה המקום לדון בטענת המשיבה שלא ידעה על הליך פשיטת הרגל. אמנם העותר לא הוכיח שהדבר פורסם ברשומות, אבל יש להניח שכך היה. מנגד, חובתו של העותר, לפי סעיף 25 לפקודת פשיטת הרגל, ליתן דו"ח על מצב עסקיו, ולפרט את חובותיו ופרטי הנושה, כך שהנאמן יפנה לנושים הנקובים בדו"ח ויזמינם להגיש הודעת חוב. העותר לא הצהיר שכך עשה. בית המשפט לעניינים מינהליים אינו הפורום המתאים, שבו יש לדון בטענת נושה שלא ידע על ההליך. תבדוק המשיבה את תיק פשיטת הרגל, ותגיש בקשות מתאימות בתיק פשיטת הרגל, אם לא הוגש דו"ח על מצב עסקים, או לא פורט שמה, או לא הודיעו לה על ההליך, או כל טענה אחרת, ובית המשפט הדן בפשיטת הרגל ידון בטענות ויכריע בהן. בפני בית המשפט לעניינים מינהליים קיים הסדר שאושר, המסלק את כל חובותיו של העותר לפי האמור בו. במובן זה, תשובת המשיבה, שלפיה נדרש העותר להראות שדיווח על חובותיו, שאם לא כן יגבו ממנו את החובות, אינה יכולה לעמוד.