בשנת 2013 נקט העותר דנן הליך נגד עיריית רמת השרון (להלן: "העירייה") ומנהל הארנונה (עת"מ 24299-06-13 שעותק הימנה צורף כנספח ב' לעתירה; להלן: "ההליך הקודם"). העתירה בהליך הקודם הייתה להצהרה כי על העירייה להנפיק לעותר (כבעל הנכס) תעודת העדר חובות בהתאם לסעיף 324 לפקודת העיריות [נוסח חדש], בכל הקשור והנוגע לנכס ברחוב שבטי ישראל 78 רמת השרון. לדברי העותר, העירייה מיאנה להנפיק לו אישור כזה נוכח חובות שחייב המחזיק בנכס (אמו של העותר), ככל הנראה בגין ארנונה עירונית ומים.
במסגרת הדיון בהליך הקודם הושג הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 20.6.14. הסכם זה קבע, בין היתר, כי תכליתו היא "... לסילוק מלא, סופי ומוחלט של כל תביעות הצדדים ו/או מי מטעמם, מכל מין וסוג שהוא, בכל הקשור והנוגע להליך שבכותרת ... בגין חובותיה של הגב' נג'יה יוסף ..." (סעיף 1 להסכם); "...העירייה תנפיק אישור מופנה לרשם המקרקעין ..." (סעיף 3 להסכם); "... הבית הושכר לגב' נג'יה יוסף והיא זו המתגוררת בו לבדה, היא לבדה תהא אחראית לתשלומים השוטפים החלים על מחזיקים בנכסים ..." (סעיף 5 להסכם). ההסכם קבע כי העותר ישלם סכום של 125,000 ₪ לסילוק מלא, סופי ומוחלט של כל תביעות הצדדים ו/או מי מטעמם, מכל מין וסוג שהוא, בגין חובותיה של הגב' נג'יה יוסף.
מששילם העותר את הסכום הנזכר וביקש לקבל את אישור העירייה לרשם המקרקעין, נדרש הוא להוסיף ולשלם סכומים נוספים (מים 16,110 ₪; סלילה ותיעול 27,000 ₪) וכן היטל השבחה (274,000 ₪) כתנאי לקבלת האישור.
עתירתו הנוכחית של העותר היא להורות לעירייה להנפיק לו תעודת העדר חובות לפי סעיף 324 לפקודת העיריות [נוסח חדש], שתאפשר העברת רישום הבעלות בנכס בלשכת רישום המקרקעין (סעיף 23 לעתירה) וכן לקבוע כי בהתאם להוראות הסכם הפשרה, העותר הסדיר את תשלומי כלל ההיטלים החלים על הנכס (סעיף 24 לעתירה). העותר שם יהבו על הוראת סעיף 3 להסכם הפשרה, שבו התחייבה העירייה להנפיק לו אישור המופנה לרשם המקרקעין, המאפשר את רישום הבית על שם הרוכש (א' חוטר-ישי). לפי הטענה, התחייבות זו אינה מסוייגת ואינה מוגבלת או מצומצמת להעדר חוב פלוני. על העירייה להנפיק אפוא אישור המעיד, למעשה, על העדר כל חוב שהוא.
לגישת העותר, ככל שהעירייה סבורה שראוי לה להשתחרר ממחוייבותה החוזית (הנובעת מהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין) להנפיק לו אישור המופנה ללשכת רישום המקרקעין, היה עליה להגיש עתירה מפורשת בעניין זה, כמותווה בהלכה הפסוקה (עע"מ 3081/10 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' המועצה האזורית חוף אשקלון, ניתן ביום 21.8.11, פורסם במאגר נבו). משלא עשתה העירייה כן – אין לשעות לטענותיה ויש להורות לה לכבד את התחייבותה החוזית שאף עוגנה בפסק דין.
העירייה סבורה, בעיקרם של דברים, כי אין תקומה לעתירה, לפי שהסכם הפשרה נועד להסדיר חובותיו של המחזיק במקרקעין, לא של בעל המקרקעין, מה גם שהעתירה הקודמת הופנתה כלפי מנהל הארנונה ולא כלפי כל גורם אחר. העירייה מוסיפה וטוענת כי אף לפי גישת העותר, במסגרת ההליך הקודם, לא עסקו בעלי הדין בהסדרת חובות הנובעים מהיטלים אחרים ואיש לא העלה דרישה הנוגעת לתשלומם (סעיף 10 לתצהיר עו"ד וקנין התומך בעתירה). יתירה מזאת, העירייה סבורה כי אין לחייבה להנפיק אישור בנוגע לחובות הנוגעים לגוף סטטוטורי אחר (הוועדה המקומית לתכנון ובנייה), אישור שיסודו בסעיף 10 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965.
במהלך הדיון, נעתרתי לבקשת הצדדים לדחיית שמיעתו נוכח רצונם לנסות ליישב את כלל המחלוקות ביניהם. אלא שהדחייה לא הועילה. הצדדים התייצבו לפניי ביום 7.12.15 וטענו לעיצומה של מחלוקת. בתום הדיון איפשרתי לב"כ העותר להגיש בקשה לצירוף מסמכים נוספים שהוחלפו בין הצדדים במהלך ניהול המו"מ עובר לכריתת הסכם הפשרה. בקשה כאמור הוגשה ביום 13.12.15, וצורפו אליה (בין היתר) טיוטות של הסכם הפשרה אשר הוחלפו בין הצדדים, במהלך גיבוש הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק הדין בהליך הקודם. נוסף על כך, הועלו טענות באשר לתוכן האישור שהתחייבה המשיבה להנפיק עם ביצוע התשלום של 125,000 ₪. בתגובה לבקשה זו, הודיעה ב"כ העירייה כי בין השאר היא מתנגדת נחרצות לצירוף הטיוטות, הואיל וחל עליהן דין חסיון, בהיותם מסמכים אשר הוחלפו במהלך משא ומתן לכריתת הסכם (פשרה). העותר ביקש להתיר לו להשיב לתגובה זו, אלא שאיני רואה לעשות כן, לאור מסקנתי באשר לבקשת הצירוף מיום 13.12.15.
אפתח אפוא בעניין המסמכים שצירופם מבוקש, שכן אלה יכול ויהוו אבן דרך לפרשנות ההסכם, בכלל, וכוונתם הסובייקטיבית המשותפת הצדדים לו, בפרט.
אני סבור כי הצדק עם ב"כ העותר, המבקש לצרף את הטיוטות שהוחלפו. סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, מורה כי: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". התכלית הסובייקטיבית של החוזה (קרי: הכוונה המשותפת של הצדדים) נלמדת אפוא הן מתוך החוזה ("פרשנות פנימית") ומן הנסיבות ("פרשנות חיצונית") ראו א' ברק פרשנות במשפט – כרך רביעי פרשנות החוזה (2001) 442. במסגרת זו, אחד מן הכלים העומדים לרשות הפרשן, הנדרש אל הנסיבות החיצוניות, הוא ההיסטוריה החוזית. בעניין זה, שנינו מפי ברק כהאי לישנא: "אכן, ה'נסיבות' כוללות, בין השאר, את כל 'ההיסטוריה החוזית' שקדמה לכריתת החוזה. היסטוריה זו כוללת, בין השאר, את התנהגות הצדדים והנסיבות האופפות אותה עובר לחתימה על ההסכם, וכן התנהגות הצדדים בזמנים קדומים יותר. כן כוללת ההיסטוריה החוזית את 'כל מסכת המסמכים' שבין הצדדים שהובילה לכריתת החוזה מושא הפרשנות" (שם, בעמ' 465. ראו גם ע"א 616/04 עמותת מורים בונים בלוד – עמב"ל עמותה רשומה נ' דו בר (1983) חברה לעבודות בניה בע"מ, ניתן ביום 13.12.06, פורסם במאגר נבו; ע"א 10112/03 פת נ' קטלן-אסן, ניתן ביום 4.10.09, פורסם במאגר נבו).
מכאן, שמסמכים שהוחלפו בין הצדדים לחוזה במהלך המשא ומתן לקראת כריתתו, מהווים נתון שבית המשפט רשאי להתחשב בו, במידת הצורך, בבואו להתחקות אחר כוונת הצדדים לחוזה. לא נעלם הימני הכלל האוסר הגשת מסמכים שהוכנו על ידי בעל דין לצורך ניהול משא ומתן לפשרה, שעה המשא ומתן נכשל והמחלוקת הגיעה להכרעה שיפוטית (ראו רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שירי, פ"ד סא (2) 634 (2006); ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז (1) 311, 337 (1993). אולם, כלל זה (שהגיונו בצידו) אינו חל בענייננו; המשא והמתן שבין הצדדים הבשיל לכדי חוזה (שאף קיבל תוקף של פסק דין. יוטעם בהקשר זה כי הסכם פשרה המקבל תוקף פסק דין, יפורש על פי כללי הפרשנות הכלליים החלים על חוזים. ראו, לאחרונה, ע"א 8184/12 מרכז תורני לאומי – ע"ר נ' קפלן, ניתן ביום 28.10.15, פורספ במאגר נבו).
אני קובע אפוא כי נספחים א' וב' לבקשת העותר מיום 13.12.15 קבילים כראייה לאומד דעת הצדדים כפי שהוא משתמע מנסיבות העניין.
מכאן, לגופו של עניין. לאחר העיון ושמיעת טענות הצדדים, סבורני כי אין מקום לקבלת העתירה בכל הנוגע לתשלומים שעניינם אינו בגין ארנונה עירונית ומים.
ראשית, לשון הסכם הפשרה מגדירה את בני הפלוגתא אשר ענייניהם (המהותיים) הוסדרו: מחד גיסא – מנהל הארנונה ברשות המקומית; מאידך גיסא – המחזיקה בנכס (אמו של העותר). לאמור: ההסכם לא התיימר להסדיר את עניינו של העותר (למצער: בכובעו כבעל הנכס) אל מול הרשות המקומית. כאן המקום להדגיש כי מלכתחילה, לא הייתה המחזיקה, גב' יוסף, צד להסכם הפשרה בהליך הקודם. היא צורפה רק בעקבות החלטת כב' השופטת צפת מיום 13.4.14 (נספח 4 לכתב התשובה), לפיה לא ניתן לתת פסק דין נגד מי שאינו צד להליך. עובדה זו מחזקת את המסקנה כי הסכם הפשרה נועד לתכלית מסויימת, שתידון להלן.