העתירה
1.החל משנת 1998 מחזיק העותר ברישיון להחזיק נשק למטרת ציד. תוקף רישיונו עמד לפוג ביום 30.9.15, אלא שביום 18.2.15 ביטל המשיב 1 את הרישיון, בעקבות המלצת משטרת ישראל. ערר שהגיש העותר למשיבה 2 נדחה. מכאן העתירה, ובה טוען העותר לחוסר סבירותן של החלטות המשיבים. לשיטתו לא נתקיימו התנאים המחמירים לביטול רישיון, להבדיל מסירוב לבקשה ליתן רישיון. הוא טוען כי לא היה על המשיבים להסתמך על חוות הדעת של המשטרה כנימוק יחיד. הוא כופר בקיומו של סכסוך בין משפחתו לבין משפחה אחרת בישוב מגוריו, סכסוך העומד ביסוד המלצת המשטרה לבטל את רישיונו. נוסף על אלה מזכיר העותר, כי מעולם לא הורשע בפלילים, וכל תיקי המשטרה שנפתחו נגדו – לא הגיעו לכלל כתב אישום, ולכן אין הם יכולים לשמש בסיס לביטול רישיונו.
נוסף על כך טוען העותר, כי לא נתקיים לו שימוע על ידי המשיבים, וגם בכך הם כשלו. כשל נוסף הוא רואה בכך שהחלטת המשיבים לא זכתה להנמקה כלשהי.
2.בתשובתם לעתירה טוענים המשיבים, כי מידע מודיעיני שבידי המשטרה קושר את העותר לסכסוך בין עבריינים, כמו גם לסיוע לאחר מעשה. הם נמנעו מליתן פירוט של המידע בתשובתם, מחמת חיסויו. את המידע הם מסרו בדיון שקיימתי במעמד ב"כ הפרקליטות והמשטרה, בהסכמת ב"כ העותר. מכל מקום, מידע זה שבידי המשטרה מבסס היטב את המסקנה, כי אין להותיר בידי העותר רישיון להחזיק נשק, כך המשיבים. בכל הנוגע לסגירת התיקים נגד העותר מסבירים המשיבים, כי יש בידיהם להסתמך גם על מידע, ובכללו חסוי, אף שלא הגיע לכדי כך שיוכל לבסס הגשת כתב אישום.
נוסף על אלה כופרים המשיבים בזכותו של העותר לטעון את טענותיו על־פה בפניהם. לגישתם, די בכך שהם נותנים בידו להעלות את טענותיו על הכתב, ולצרף כל מסמך שברצונו לצרפו, בטרם יתנו את החלטתם. בכך מתממשת זכות הטיעון. בפועל עשה העותר שימוש בזכות שניתנה לו, וטען את טענותיו והגיש מסמכים למשיבים בטרם ניתנה החלטה.
דיון והכרעה
3.זכות הטיעון היא מעיקרי הצדק הטבעי, וזכות זו נתונה גם למי שאוחז ברישיון נשק, בטרם מחליטה הרשות המנהלית לבטלו. אלא שזכות זו אין פירושה טיעון על־פה דווקא. זכות הטיעון יכול ותתממש בטיעון בכתב, ואת זאת קיבל העותר, שטען את טענותיו בטרם הוחלט בעניינו. דין הטענה להידחות על כן.
4.תמים דעים אני עם העותר בהבחנה שהוא מבקש לערוך בין החלטה המבטלת רישיון לבין זו המסרבת ליתן רישיון, הדברים ידועים ואין לי להרחיב בהם. מהבחנה זו מתבקשת בחינה זהירה של החלטת הרשות המבטלת רישיון קיים, החלטה שצריך שתסתמך על תשתית מבוססת יותר מכפי שצריכה להתקיים בהחלטה לסרב מתן רישיון מלכתחילה. יחד עם זאת עלינו לזכור, כי הסמכות נתונה לעולם לרשות המינהלית, ותפקידו של בית המשפט מתמצה בביקורת שיפוטית על החלטת הרשות המינהלית בעלת הסמכות. במקרה שלפנינו העילה היחידה עליה נסמך העותר היא העדרה של סבירות בהחלטה, וטענה זו אבחן עתה, בזהירות הדרושה כאשר עניין לנו בביטול רישיון, כאמור, להבדיל מסירוב ליתן רישיון מתלכתחילה.
5.לאורם של כללי יסוד אלה בחנתי את החלטת המשיבים, ולא מצאתי להתערב בה. ראשית אעיר, כי את נימוקיי עליי לפרוש בזהירות הנדרשת מחיסוי החומר שהונח לעיוני בלבד. מתוך דברים הידועים ממילא לעותר אוכל להזכיר את העמדת בנו לדין פלילי על ניסיון לרצח של אדם ממשפחה אחרת בישוב בו התגוררו העותר ובני משפחתו, הליך שנסתיים בהרשעה, וגזירת דינו של הבן לשמונה שנות מאסר בפועל. ועובדה נוספת שאינה שנויה במחלוקת היא מעברם של העותר ובני משפחתו ממקום מושבם בלוד, לישוב עראבה, מעבר שארע לאחר פרוץ הסכסוך. קיומו של הסכסוך בין המשפחות מתבסס גם מתוך המידע המודיעיני שהונח לעיוני. כל אלה די בהם כדי לומר, כי העותר מעורב מעורבות קרובה, גם אם לא אישית, בסכסוך דמים עם משפחה יריבה, סכסוך שגרם לעותר ובני משפחתו לעזוב את לוד ולעבור לישוב עראבה. על רקע סכסוך דמים זה מתבסס היטב חשש לשימוש לא נאות שייעשה בכלי הנשק בו מחזיק העותר, ומכאן ההצדקה לביטולו של הרישיון, גם אם החזיק בו העותר משך שנים רבות.
לכך נוספת תמונת המצב המצטיירת מתוך המידע המודיעיני, לפיה העותר היה מעורב בהסתרת בנו בעת שהיה בבריחה משך כחצי שנה לאחר האירוע הפלילי הנזכר מעלה. ואף שמעורבות זו לא נתבססה בראיות המצדיקות הגשת כתב אישום נגד העותר, יש בידי הרשות המינהלית לעשות שימוש בראיות שנאספו (קרי מידע מודיעיני), בבואה להחליט אם לבטל את הרישיון.
בשולי הדברים אעיר, כי לא ראיתי כל ממש בטענתו של העותר כאילו ביטלו המשיבים את דעתם מפני דעתה של משטרת ישראל, בשל כך שנסמכו על חוות דעתה, משל היו "חותמת גומי" של המשטרה. הסמכות היא למשיבים, על כך אין חולק, ובהפעלתה של הסמכות יש בידיהם לשקול שיקולים שונים, ובתוך כך יש בידיהם לשקול את דעתה של משטרת ישראל. אין עניין לנו בביטול דעתם של המשיבים מפני דעת המשטרה, כי אם גיבוש דעתם של המשיבים תוך שקילת דעתה של המשטרה, ולכך הם זכאים, שלא לומר חייבים.
עולה מן המקובץ, כי החשש שהביעה משטרת ישראל, ושעליו נסמכו המשיבים, הוא חשש העשוי להצדיק את ביטולו של הרישיון. מכל מקום, במסקנתם של המשיבים בדבר קיומו של חשש שכזה לא יכולתי לראות חוסר סבירות קיצוני, המצדיק התערבות בהחלטת המשיבים.
6.בשולי הדברים אעיר, כי לא קיבלתי את טענת העותר, לפיה החלטת המשיבים לא נומקה כדבעי. כאמור מעלה, הם רשאים להסתמך על מידע מודיעיני חסוי, ובהנמקתם די להם בציון העובדה כי ראו לנגד עיניהם את חוות הדעת של המשטרה, בלא שיפרטו פרטים, העשויים לפגוע בחיסוי המידע. בכך אין הם מפרים את חובת ההנמקה החלה עליהם.
7.מן הטעמים הללו הנני דוחה את העתירה. העותר ישלם למשיבים שכר טרחת עורכי דין בסך של 2,500 ₪.
ניתן היום, כ"ג סיוון תשע"ו, 29 יוני 2016, בהעדר הצדדים.