עת"מ
בית המשפט המחוזי ירושלים כבית-משפט לעניינים מנהליים
|
31146-03-16
24/03/2016
|
בפני השופט:
ארנון דראל
|
| - נגד - |
עותרים:
משיח גן ישראל בע"מ (חל"צ) ואח'
עו"ד יעל טישלר
|
משיבים:
1. מנכ"ל משרד החינוך
2. אגף א' מוכר שאינו רשמי חוי טוקר - פרקליטות מחוז ירושלים אזרחי
3. מ.מ. יסוד המעלה מחלקת חינוך
4. מ.א. גליל עליון מחלקת חינוך
5. מ.מ. ראש פינה מחלקת חינוך
6. מועצה אזורית מבואות החרמון
עו"ד חוי טוקר - פרקליטות מחוז ירושלים אזרחי
|
| החלטה |
ביום 11.2.2016 נדחה ערעורה של העותרת מס' 1 (להלן- העותרת), כנגד ההחלטה בערר לדחות את בקשתה לקבלת רישיון להפעלת בית ספר יסודי, בית הספר "אהלי תורה" ביסוד המעלה (להלן- בית הספר), בשנת הלימודים תשע"ו. בפסק הדין שניתן בעמ"נ 29481-09-15 על ידי כב' השופטת נ' בן אור (להלן – פסק הדין) נקבעו הדברים הבאים:
"המסקנה היא, שהחלטת ועדת הערר מצויה בתחום סמכותה, שיקוליה נכוחים ואין מקום להתערב בהם. המערערת החליטה להפעיל בית ספר במבנה שהיתר הבנייה להקמתו היה למגורים, ללא טופס אכלוס ובלא היתר לשימוש חורג. אין לי אלא להביא את דבריה של הוועדה בעניין זה:
"...תנאי לדין בבקשה לרישיון הינו המצאת היתר בנייה למבנה בו פועל המוסד החינוכי. ללא היתר שכזה, אין כלל טעם לדון בבקשה לרישיון. אין צורך לומר, כי מדברים אנו בהיתר בנייה תקף, שתנאיו מולאו (ובכלל זה קבלת טופס 4) והוא מאפשר בניית מוסדות חינוך (לאמור, נקבע בו, כי יעוד הקרקע מאפשר בנייה שכזו)".
...
כאמור, המשיבה התחייב כי יש לתלמידות הלומדות בבית הספר מעלה חינוכי חלופי בקריית שמונה, בחצור הגלילית ובצפת. בצדק סברה ועדת הערר, כי גם אם אין המדובר בפתרון מיטבי (כטענת המערערת), אין בכך כדי להצדיק מתן רישיון לבית ספר שפועל במבנה בניגוד לדין". (פסקה 30).
אחר פסק הדין הורו המשיבים מס' 1 ו- 2 (להלן – המשיבים), על סגירת בית הספר ופיזור התלמידות במוסדות חינוך אחרים. המשיבות מס' 3-5, הרשויות המקומיות, הודיעו לעותרים מס' 2-26, הוריהן של התלמידות על שילוב התלמידות בבתי ספר שונים. מכאן העתירה שלפני.
העותרים, העותרת – עמותה המפעילה את בית הספר, והורי התלמידות, מבקשים כי בית המשפט יורה למשיבים שלא לסגור את בית הספר ושלא לפזר את תלמידות בית הספר עד לסיום שנת הלימודים תשע"ו. בגדרה של העתירה הוגשה בקשה דחופה למתן צו ארעי במעמד צד אחד ולמתן צו ביניים.
לטענת העותרים ברור כי העילה היחידה למימושו של צו הסגירה, שהוצא עוד בעבר, נעוצה בפסק הדין אשר אישר את החלטת המשיבים לדחות את בקשת הרישיון. העותרים טוענים כי צו הסגירה של בית הספר לא נחתם מעולם על ידי המנהלת הכללית של משרד החינוך, וממילא לא הופעל על ידי הגורם המוסמך לכך. עוד נטען כי ההחלטה לסגור את בית הספר התקבלה באופן אוטומטי לאחר פסק הדין מבלי שנשקלו כל השיקולים שראוי לקחת אותם בחשבון טרם קבלת החלטה כזו לרבות טובתן של התלמידות, אינטרס ההסתמכות של ההורים והתלמידות על קיומו של בית הספר. עוד נסמכים העותרים על כך שבית הספר פעל ללא רישיון משך שנתיים וחצי מבלי שצו הסגירה נאכף ואין כל דחיפות באכיפתו דווקא כעת שלושה חודשים לפני סיום שנת הלימודים.