עת"מ 30367-02-14 מדינת ישראל נ' עירית אילת

המחלוקת בעתירה שבפני, מעלה שתי שאלות: האחת, האם קיים הסכם בין הנהלת בתי המשפט (להלן: "העותרת") ובין עירית אילת (להלן: "המשיבה"), בעניין סיווג הארנונה לפיו תחויב העותרת בארנונה עבור הנכס – היכל בתי המשפט באילת (להלן: "הנכס"), שבבעלות העותרת.

בהנחה שקיים הסכם בין הצדדים בעניין זה, האם יכולה המשיבה להשתחרר מההסכם.

המחלוקת בעניין סיווג הנכס התעוררה עוד בשנת 1997.

טענות העותרת

לטענת העותרת, יש לסווג הנכס על פי סיווג 436 לצו הארנונה, סיווג המצוי בקטגוריית מבנים שנעשה בהם שימוש ציבורי כדוגמת בתי חולים, תיאטראות וכו' (להלן: "סיווג ציבורי").

מנגד, המשיבה טוענת כי יש לסווג הנכס על פי סיווג 334 לצו הארנונה, והוא סיווג "משרדים, שירותים ומסחר" (להלן: "סיווג שירותים ומסחר").

נטען על ידי העותרת, כי המחלוקת בין הצדדים באה לסיום בשנת 2003 בהסכם המסדיר את חובות העבר והוא אף צופה פני עתיד. על פי ההסכם, פוצל סיווג היכל המשפט באילת, כך ש- 2,619 מ"ר מהנכס (72%) סווגו כשיטת המשיבה – "סיווג שירותים ומסחר", ואילו היתרה- 1,125 מ"ר, יסווגו בשיטת העותרת – "סיווג ציבורי".

יצוין כי המדובר במכתב מיום 24.11.2003 ששלחה המשיבה אל העותרת ובו הוסדרו הסיווגים שנקבעו לנכס. הוסדרה מחלוקת העבר ובנוסף נאמר בו כי הוא גם צופה פני עתיד (משנת 2004 ואילך) בכפוף לכך שלא ישתנה הדין ו/או השימוש בפועל בנכס ו/או השטח של הנכס ו/או זהות המחזיק בנכס.

אולם, בחלוף שנתיים ממועד כריתת ההסכם, ביקשה המשיבה לחדול ולפצל את סיווג הנכס כפי שנעשה על פי האמור בהסכם ושבה וחייבה את היכל בית המשפט כולו בהתאם ל"סיווג שירותים ומסחר", זאת כאשר אין ספק כי בהיכל בית המשפט לא נעשה שימוש בעל אופי עסקי/מסחרי כמתואר בסיווג המבוקש על ידי המשיבה. לטענת העותרת, המשיבה השתחררה מההסכם מבלי שהיה שינוי כלשהו בנסיבות ו/או בנכס.

העותרת התייחסה לפסיקה הדנה בסוגיה זו של השתחררות הרשות המקומית מהסכם בעניין ארנונה שנחתם עם נישום וטענה כי סוגיה זו מחייבת איזון בין שני קטבים: האחד, עיקרון כיבוד הסכמים, בפרט הסכם המעגן פשרה בין הצדדים ומסיים מחלוקת ביניהם.

השני, העיקרון לפיו יש לאפשר לרשות המקומית לסטות ולהשתחרר מהסכמה קודמת שלה, אם צורכי ציבור חיוניים יצדיקו זאת.

העותרת הפנתה לע"א 2062/04 אלוני נ' עיריית נשר פ"ד נט(1) 111 (להלן: "עניין אלוני"), במסגרתו דן בית המשפט העליון בעניין הדומה לענייננו וקבע כי לצורך השתחררות מהסכם, לא די בנימוק של רצון הרשות המקומית לגבות את כל מס האמת שהיא סבורה שמגיע לה.

עוד נקבע, כי על בית המשפט למצוא את נקודת האיזון הארכימדית שתבטא את השיקולים הנוגדים – כיבוד הסכמה מול גביית מס אמת. איזון שאינו איזון נוקשה.

ההסכם בענייננו נכרת על רקע מחלוקות בין הצדדים וזאת לאחר שנעשו מדידות בנכס, ועל רקע המחלוקת, השגות ועררים שהגישה העותרת. הנתיב שנקבע בהסכם מהוות נתיב ביניים בין שתי גישות קוטביות של הצדדים.