העותר ביקש להתקבל כחבר בלשכת עורכי הדין. הוועד המרכזי של הלשכה החליט ביום 12.4.16 לאמץ את המלצת וועדת ההתמחות הארצית שלא לאפשר לעותר להתקבל כחבר בלשכה כל עוד תיק החקירה בעניינו – פתוח. לדעת העותר, החלטה זו אינה סבירה ואינה מידתית ועל כן – דינה להתבטל. מכאן העתירה.
העובדות שבבסיס העתירה אינן במחלוקת, ואלו הן, בתמצית:
נגד העותר התנהלה חקירה בתיק פל"א 251613/14 (תחנת עירון), בגין חשד לביצוע עבירה של תקיפה מיום 8.6.14. המדובר הוא בחשד שיוחס לעותר כאילו תקף הוא אדם מבוגר וגרם לו לשברים בגופו. בגין חשד זה, נעצר העותר למשך 5 ימים ושוחרר.
העותר דיווח על כך ללשכה, עת ביקש להתחיל להתמחות. הלשכה החליטה להתיר לעותר להתמחות, אולם זאת – בלא שיהא בכך משום אישור שיוכל להיבחן בבחינות ההסמכה או לקבל רישיון עריכת דין ועניינו יידון לקראת תום התמחותו בהתאם להתפתחויות בו (מכתב הלשכה מיום 19.4.15, נספח ב' לכתב התשובה).
ביום 25.2.16 נתקבל בלשכה מכתב אנונימי, הממוען אל ראש הלשכה, עו"ד אפי נוה, ללא חתימת מאן דהו, שתחתיה צויין: "תושבים מפוחדים באקה אל גרביה" (תשומת הלב מופנית כבר עתה להבדל שבין לשון הרבים שבחתימה, לבין לשון היחיד הנקוטה לאורך המכתב). במכתב זה (נספח ד' לכתב התשובה) מוסבת תשומת לב הלשכה לכך שנגד העותר "מתנהל משפט בגין תקיפה בנסיבות מחמירות" וכן לעברו הפלילי הנטען של העותר. הכותב האלמוני מציין כי העותר "חמוש בנשק קר וחם וכולם יודעים זאת אך מפחדים להתלונן נגדו".
נוכח בקשת העותר להתקבל כחבר בלשכה לאחר שיעמוד בבחינות בהצלחה ולאור המכתב האמור, הוזמן העותר לשימוע לפני וועדת ההתמחות הארצית. שימוע זה נערך ביום 16.3.16. לאחר מכן, הועבר הדיון לוועד המרכזי של הלשכה, תוך שוועדת ההתמחות המליצה לוועד המרכזי את אשר המליצה. הוועד המרכזי החליט כי העותר יוכל לגשת לבחינות ההסמכה, אך לא יוכל להתקבל כחבר הלשכה כל עוד תיק החקירה בעניינו – פתוח.
העותר גורס כי החלטה זו אינה סבירה ואינה מידתית. חוסר הסבירות נובע ראשית מכך שההחלטה פוגעת בחזקת החפות של העותר, במיוחד בשים לב לכך שאין בנמצא החלטה להעמיד את העותר לדין בגין העבירה המיוחסת לו וכן בהתחשב בעברו הנקי של העותר; שנית, עסקינן בפגיעה בחופש העיסוק, באופן בלתי מידתי ומעל לנדרש; שלישית, ההחלטה פוגעת בעקרון ההסתמכות של העותר על הסכמת הלשכה לרשום אותו כמתמחה ולאפשר לו להתמחות. יש בכך, לשיטתו משום הבטחה שלטונית שכל עוד לא יתגלו עובדות חדשות – יתקבל כחבר בלשכה אם יעבור את הבחינות. העותר אף סבור כי ההחלטה בלתי מידתית שכן קיימות דרכים חלופיות לטפל בעניינו אם יוגש נגדו כתב אישום, דוגמת הדרך המותווית בסעיף 78(ג) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א – 1961, הדן בסמכות הלשכה להשעות זמנית עו"ד שהוגש נגדו כתב אישום (מה שאין כן לגבי מי שמנוהלת נגדו חקירה).
הלשכה טענה כי היא מוסמכת לסרב לשעה לקבל את העותר כחבר בשורותיה, אלא שאיני נזקק לטיעון זה, שכן העותר לא כפר בסמכותה זו של הלשכה ועתירתו אינה תוקפת את ההחלטה בעילה של חוסר סמכות. הלשכה הוסיפה וטענה בכתב התשובה כי החלטתה סבירה ומידתית בנסיבות ובית המשפט אינו אמור להמיר את שיקול דעתה בשיקול דעתו. זאת, על שום שהלשכה אמונה לפי דין על קביעת אמות המידה להתנהגות חבריה והוועד המרכזי מוסמך למנוע קבלת רישיון עריכת דין ועיסוק במקצוע זה, ממי שהתנהגותו מצביעה על כך שאינו ראוי לשמש עו"ד. כל זאת, מתוך מטרה להגן על רמתו וטהרו של המקצוע לטובת הציבור בכלל ולטובת הנזקקים לשירותים משפטיים, בפרט. על כן, רשאית הלשכה ואף חייבת לעמוד בשער הכניסה למקצוע ולוודא כי אדם שתלויה לו קופת שרצים, לא יתקבל כחבר בשורותיה.
הלשכה סבורה כי אם החשדות נגד העותר יתבררו כנכונים והוא יורשע בדינו, קרוב לוודאי שהרשעתו תהא בעבירה שיש עימה קלון, שכן עבירת אלימות מצד עו"ד היא עבירה הנושאת בדרך כלל קלון בכנפיה (על"ע 11744/04 זיו נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, ניתן ביום 8.8.05, פורסם במאגר נבו). בנסיבות אלה, הלשכה סבורה שהדרך שיש לנהוג בה במצבים בהם נגד מועמד תלוי ועומד הליך שיכול ויצביע עליו כמי שאינו ראוי להימנות על שורותיה (לצמיתות או לשעה), היא להמתין עם ההחלטה בבקשתו עד לתום בירור העניין.
חוששני שאיני רואה עין בעין עם הלשכה את מצב הדברים בנסיבות העניין. לא בכדי לא הפנתה הלשכה לפסק דין כלשהו שקבע כי גם שעה שתלויה ועומדת (רק) חקירה נגד מועמד – רשאית היא לדחות ההחלטה בבקשתו להתקבל כחבר בלשכה, עד אשר יתברר מה גורל אותה חקירה, יהא משך הזמן שיידרש לכך כאשר יהיה. כל פסקי הדין שהובאו בכתב התשובה, דנו במועמד אשר עניינו נדון או עמד להידון בבית המשפט ומחמת כך, ביקשה הלשכה לדחות ההכרעה בבקשתו להתקבל כחבר עד שיוכרע (ואולי גם: ייגזר) דינו. הלשכה ביקשה לסמוך בין היתר על פסק הדין בעע"מ 1758/10 לשכת עורכי הדין בישראל נ' שגיא, ניתן ביום 15.8.11, פורסם במאגר נבו, ככזה התומך בעמדתה, שכן לשיטתה, דובר בו "בחקירה בלבד, שבנקודת הזמן בה נדונה בקשתו התמשכה כבר לכל הפחות 3 שנים מבלי שהוחלט להגיש כתב אישום. למרות זאת, אישר בית המשפט העליון את החלטת הלשכה לסרב לשעה עד לתום ההליכים הפליליים נגדו" (סעיף 51 לכתב התשובה).
דא עקא, המעיין בפסק הדין ימצא שהחלטת מוסדות הלשכה וכן החלטת בית המשפט נסמכו לא רק על קיום חקירה פלילית שנמשכה בעת ההיא ולא תמה, כי אם אף – ובעיקר – על ממצאים שנקבעו לחובת המשיב דשם בפסק דין חלוט של בית המשפט המחוזי (בעניין אזרחי) ובית המשפט העליון פסק שדי בהם כדי להוות ראייה מנהלית רלוונטית ועוצמתית, שכן ממצאי פסק הדין באים בגדר "עובדות אחרות" במובן סעיף 44 (א)(2) לחוק לשכת עורכי הדין. פרשת שגיא שונה אפוא מהותית מענייננו ויש לשקול היטב אם המקרה דנן בא בדלת אמותיה.
אכן, משתמע מפסק הדין בעל"ע 1/72 כהנוב נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד כו (1) 565 (1972), שגם קיומה של חקירה משטרתית נגד מועמד, די בה על מנת לדחות לשעה את הדיון בבקשתו להתקבל כחבר בלשכה, אלא שיש לתת את הדעת גם ללשון שננקטה בפסק הדין, שדיברה על מועמד החי חיי פשע (ללמדך על מהות העבירה ומשכהּ) ומתנהלת נגדו חקירה, מה שאין כן בענייננו. לא למותר להזכיר כי בפרשת כהנוב הנ"ל הוגש כתב אישום, מה שאין כן בפרשתנו.
זאת ועוד. שאלה היא אם יש ממש בראיות המנהליות הקיימות לחובת העותר כדי להצדיק את עמדת הלשכה. מכבר נפסק כי ראייה מנהלית היא
ראיות מינהליות הן ראיות שאדם סביר ורשות סבירה היו מסתמכים עליהן ורואים אותן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק בנסיבות המקרה" (ראו, מכלל רבית אחרים, בג"צ 708/06 גורסקי נ' משרד הפנים, ניתן ביום 23.9.07, פורסם במאגר נבו; עע"מ 5417/13 דג'יטנו נ' משרד הפנים, ניתן ביום 11.9.14, פורסם במאגר נבו; בג"צ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד מח (5) 412 (1994)). בהקשר זה, ראוי להביא מדברי בית המשפט בפרשת דג'יטנו הנ"ל, כהאי לישנא: " ... עוצמת הראיות המנהליות הנדרשות לשם גיבוש החלטה עשויה להשתנות, ו...בין היתר תידרש אמת מידה ראייתית מחמירה יותר, מקום בו ההחלטה המינהלית היא כזו הפוגעת בזכויות יסוד של אדם, או כאשר נפגע אינטרס ההסתמכות או הציפייה הלגיטימית שלו: 'לא די בכך שתהיינה בפני הרשות המינהלית ראיות המאששות על-פי תוכנן את מסקנותיה. אם יש בהן פגיעה בזכויות קיימות, לרבות זכויות קנייניות, הן צריכות להיות ברורות, חד-משמעיות ומשכנעות כדי שיוכלו להוות תשתית להחלטה. כגודל הזכות העלולה להיפגע כן גודלה ועוצמתה של הראיה הנדרשת' ...".