מונחת לפני בקשה לאישור הסדר פשרה מתוקן (נוסף, שני במספר) בתובענה הייצוגית שבכותרת, בהתאם לסעיפים 18 ו-19 לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו – 2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות). בתובענה ובבקשה לאשרה כתובענה ייצוגית טענה המבקשת כי עיריית תל-אביב-יפו גבתה מתושבי העיר ומעסקים הפועלים בתחומה אגרת ביוב שלא כדין. על פי הטענה, העירייה כללה רכיב בשם "החלפת צנרת" בשני תחשיבים שונים, שמכוחם נגבו אגרת הביוב והיטל הביוב בעיר, כאשר המדובר למעשה ברכיב זהה, שנועד לממן פעולה זהה, ועל כן המדובר בכפל חיוב.
הסדר הפשרה הנוכחי משקף תיקונים נוספים שבוצעו בהסדר הפשרה הראשון אליו הגיעו הצדדים, לאחר שהתקבלה חוות דעת הבודק שמונה על ידי בית המשפט, ולאחר שהתקבלו חלק מההסתייגויות שהעלתה המועצה הישראלית לצרכנות ביחס להסדר (תיקונים קודמים נעשו בהתאם להחלטות בית המשפט, ובעקבות עמדת היועץ המשפטי לממשלה והתנגדות המועצה הישראלית לצרכנות). השאלה הטעונה הכרעה הינה, האם יש לאשר הסדר הפשרה המתוקן כלשונו, חרף העובדה שלא כל ההסתייגויות שהעלתה המועצה לצרכנות התקבלו על ידי הצדדים להסדר.
- רקע הדברים וההליכים עד לגיבוש הסדר הפשרה המתוקן הראשון (מיום 21.10.14)
א. בקשת האישור והסדר הפשרה המקורי
על הרקע הרלבנטי להחלטתי הנוכחית עמדתי בהרחבה במסגרת החלטתי הקודמת מיום 2.3.15, שבגדרה נדונה בקשה לאישור הסדר הפשרה המתוקן (הראשון) מיום 21.10.14. למען שלמות התמונה אחזור על הדברים גם במסגרת החלטה זו.
התובענה המינהלית שבכותרת הוגשה כנגד עיריית תל-אביב יפו (להלן: העירייה) עוד ביום 25.4.06 ובצדה בקשה לאישורה כייצוגית. בהתאם להחלטת בית משפט זה (כב' השופט ע' בנימיני) מיום 17.9.09, הגישה המבקשת בקשת אישור מתוקנת ביום 2.12.09. בתובענה ובבקשת האישור נטען, כאמור, כי העירייה גבתה מתושבי העיר ומעסקים הפועלים בתחומה אגרת ביוב שלא כדין, לכאורה מכוח פרק 13 לפקודת העיריות [נוסח חדש], תשכ"ח – 1965 וחוק עזר לתל-אביב-יפו (ביוב), התשס"ג – 2003. על פי הטענה, העירייה כללה רכיב בשם "החלפת צנרת" בשני תחשיבים שונים, שמכוחם נגבו אגרת הביוב והיטל הביוב בעיר, כאשר המדובר למעשה ברכיב זהה, שנועד לממן פעולה זהה, ועל כן המדובר בכפל חיוב. במסגרת התובענה ובקשת האישור עתרה המבקשת להשבת הסכומים שנגבו ביתר מחברי הקבוצה ב-24 החודשים שקדמו להגשת התובענה, שאותם העריכה המבקשת בסך של 55,600,000 ₪.
ביום 18.2.10 הגישה העירייה כתב תשובה לבקשת האישור שבגדרו טענה, כי לא מדובר בכפל חיוב, אלא בעלויות החלפת צנרת בהתייחס לצנרת מסוגים שונים. העירייה טענה גם, כי המחלוקת נשוא התובענה אינה מתאימה להתברר במסגרת הליך ייצוגי.
ביום 15.11.12 הגישו הצדדים לבית המשפט בקשה לאישור הסדר פשרה (להלן: הסדר הפשרה המקורי). זאת, לאחר שניהלו הליך גישור בפני המגשר עו"ד אופיר ארגמן. במסגרת הסדר הפשרה המקורי, התחייבה העירייה להעביר סך של 6,000,000 ₪ לתאגיד המים והביוב של העיר תל-אביב-יפו "מי אביבים" (אשר צורף כמשיב פורמאלי להסדר הפשרה המקורי ולבקשה לאישורו), וזאת בשלושה תשלומים שווים, שישולמו בימים 30.6.13, 31.12.13 ו-31.12.14. בהסדר הפשרה המקורי נקבע, בין היתר, כי העברת הכספים מהעירייה לתאגיד המים העירוני תעשה באמצעות קרן ייעודית של העירייה שעל ניהולה יופקד עו"ד דוד בצלאל, שהינו בא כוחו של תאגיד המים העירוני, וכי שכרו של עו"ד בצלאל ישולם מתוך הקרן והוא יעמוד על 1.5% מסכום הפשרה הנומינאלי, היינו על סך 90,000 ₪. עוד נקבע בהסדר הפשרה המקורי, כי הסכום שיועבר לתאגיד המים העירוני ינוצל על ידי התאגיד לצורך שיפור מערכת הביוב של העיר על מנת למנוע הזרמות של מי הביוב לחופי הים בעיר, תוך שתאגיד המים העירוני התחייב כי הפרויקטים שיבוצעו מכספי ההסדר יסתיימו עד לשנת 2015. הקבוצה המיוצגת שעליה יחול ההסדר הוגדרה בהסדר הפשרה המקורי ככל מי ששילם אגרת ביוב לעירייה בתקופה שהחלה ביום 1.3.04 והסתיימה ביום 1.1.10. זאת, אף שבבקשת האישור הוגדרה הקבוצה ככל מי ששילם את אגרת הביוב לעירייה בתקופה שהחלה ביום 1.3.04 והסתיימה ביום הגשת התובענה ובקשת האישור, היינו ביום 25.4.06. במסגרת הסדר הפשרה המקורי המליצו הצדדים לבית המשפט, כי יפסק למבקשת גמול בסך 60,000 ₪ ושכר טרחה לבא כוחה בסך 600,000 ₪ (שני הסכומים בתוספת מע"מ).
ב. התנגדות המועצה הישראלית לצרכנות והיועץ המשפטי לממשלה להסדר הפשרה המקורי
ביום 10.2.13 הגישה המועצה הישראלית לצרכנות את התנגדותה לאישור הסדר הפשרה המקורי, וזאת מכוח סמכותה לפי סעיף 18(ד) לחוק תובענות ייצוגיות. בתגובתה טענה המועצה, כי הצדדים להסדר כלל לא הבהירו כיצד חושב סכום הפשרה ואיזה חלק מהווה סכום זה מסך החוב העומד לזכות הקבוצה, ככל שסכום זה עומד לזכותה וככל שהגבייה אכן נעשתה שלא כדין. לעניין זה טענה המועצה, כי מחישוב שערכה עולה, כי ההסדר מייצג סיכויים אפסיים להצלחת התובענה. על כן נטען, כי על פניו ההסדר אינו מהווה את הדרך היעילה וההוגנת להכריע בסכסוך. המועצה טענה עוד, כי לא הוכח שיש מקום, בנסיבות העניין, להורות על פיצוי לטובת הציבור במקום להורות על השבה פרטנית ואישית של הכספים שנגבו, לכאורה, ביתר, מחברי הקבוצה המיוצגת. המועצה טענה גם, כי המטרה שלשמה יועדו הכספים – מניעת הזרמת שפכים לים – מצויה, ממילא, באחריות העירייה על פי דין, וכי עניין זה אף מצוי בתכנית העבודה של העירייה לשנים 2011 ו-2012. לאור האמור, כך נטען, ההסדר אינו מוסיף דבר על התחייבויותיה הקיימות של העירייה. לבסוף טענה המועצה, כי אין מקום לאשר הסדר פשרה שבמסגרתו תעביר העירייה כספים, בשם הקבוצה המיוצגת, לתאגיד המצוי בבעלותה המלאה. בהקשר זה נטען, כי בין העירייה לבין התאגיד מתקיימת מערכת יחסים מורכבת, שבמסגרתה מועברים סכומי עתק מדי שנה בין גוף אחד למשנהו, וכי דבר זה יקשה עד מאד לעקוב אחר הכספים נשוא ההסדר. נטען, כי הקושי האמור מתחדד לאור העובדה שהעירייה והתאגיד מקיימים שיתוף פעולה בכל הנוגע לטיפול במערכות הביוב והתיעול של העיר, וכי טיפול במערכות אלה הינו גורם משמעותי במניעת הזרמת השפכים לחופי העיר. המועצה ציינה, בהקשר זה, כי בגין שיתוף פעולה זה בין הגופים התחייבה העירייה להעביר בשנת הכספים 2013 סך של 5,700,000 ₪ לתאגיד המים ללא קשר להסדר הפשרה המקורי. לאור האמור, כך נטען, יהא זה קשה לוודא כי הכספים שמועברים במסגרת הסדר הפשרה לא יקוזזו, במישרין או בעקיפין, מהכספים המועברים באופן שוטף בין הגופים.
ביום 28.4.13 הגיש היועץ המשפטי לממשלה את עמדתו ביחס להסדר הפשרה המקורי. היועמ"ש הבהיר, כי גם לעמדתו הצדדים לא פירטו די הצורך את אופן חישוב סכום הפשרה, וכי הפערים הגדולים בין הערכת הנתבעת את הסכום שלכאורה נגבה שלא כדין, לבין סכום הפשרה מקשים על בחינת סבירות ההסדר. בתגובתו הצטרף היועץ המשפטי לממשלה גם לעמדת המועצה בכל הנוגע לאופן הפיצוי במסגרת ההסדר, כשגם היועץ המשפטי לממשלה סבר, כי במקרה זה אין מקום לפנות למסלול הפיצוי הקבוע בסעיף 20(ג) לחוק תובענות ייצוגיות, וכי יש להעדיף ביצוע השבה פרטנית לחברי הקבוצה.