עת"מ 22321-09-15 מוחמד ותד נ' משרד הפנים

העתירה בתמצית והחלטות קודמות שניתנו:

בפני עתירה שעניינה בהסדרת מעמדה של העותרת 2 בארץ ומתן אישור לכניסתה לישראל מכוח נישואיה לעותר 1 שהוא אזרח ישראלי, המתגורר בכפר ג'ת במשולש.

בעתירה נטען כי העותרת, ילידת 1959, הינה בת זוגו של העותר. נטען כי העותרת נולדה בלבנון להורים פלסטינים, אשר כל הזמן חיו בלבנון כפליטים פלסטינים. נטען כי גם העותרת חייתה לפני הנישואין בלבנון כפליטה פלסטינית ומזו תקופה ארוכה העותרת מתגוררת בירדן. ביום 14.12.77 התחתנו העותרים ונולדו להם שלושה ילדים, שכולם בעלי אזרחות ישראלית מכוח לידה. בשנת 1983 יצאו העותרים מלבנון לתימן, בסוף שנת 1984 יצאו מתימן לעיראק, עד שנת 1996 התגוררו בעיראק ומאז שנת 1996 ועד לשנת 2009 התגוררו העותרים ביחד עם ילדיהם בירדן. בשנת 2009 חזר העותר לארץ והעותרת מתגוררת עד היום בירדן. העותרים טוענים כי מרכז חייו של העותר ושל בניו הינו בישראל. לעותר עסק בישראל שממנו העותר וילדיו מתפרנסים. נטען כי העותרת נשארה לבדה בירדן כאשר ילדיה ובעלה השתקעו בישראל.

העותר פנה אל המשיב בבקשה לאיחוד משפחות עם העותרת אולם בקשתו נדחתה מהטעם ש"בהתאם לסעיף 2 להוראות שעה לא ניתן להזמין זרים ממדינה שחלה עליהם הוראת שעה – לבנון". העותרים פנו שוב ושוב אל המשיב בבקשה לשקול שוב את עניינם ואף צירפו פרטים וקורות חיים מפורטים של העותרת, אך המשיב ציין במכתבו מיום 17.11.14 כי אינו מאשר את בקשתם של העותרים וכי בהסתמך על קורות החיים שצירפה העותרת לבקשה עולה כי נולדה בלבנון, אביה אזרח לבנוני ואמה אזרחית סעודיה ולפיכך העותרת והוריה משתייכים להגדרה של "מדינות סיכון" הכלולות בהוראת השעה. ביום 2.7.15 פנו העותרים שוב למשרד הפנים וציינו כי במכתבו של המשיב נפלו מספר טעויות עובדתיות אשר ככל הנראה הביאו אותו לדחות את הבקשה. באותה פניה התבקש המשיב לשקול מחדש את עמדתו בנוגע לבקשת העותרים. במכתבו של המשיב מיום 13.7.15 נכתב כי תשובתו של המשיב לבקשת העותרים עומדת בעינה ולא ניתן לאשר את בקשת העותרים מאותם נימוקים.

העותרים טוענים כי שגה המשיב כאשר דחה את בקשתו של העותר לאיחוד משפחות עם אשתו וכאשר התעלם מהטיעונים אשר פורטו בפניית העותר למשרד הפנים. נטען כי הוריה של העותרת הינם במקור פלסטינים אשר יצאו את הארץ בשנת 1948 ללבנון, מעולם לא היו אזרחים לבנוניים וחיו בלבנון כפליטים פלסטינים. הוריה התחתנו בלבנון כשהם פליטים פלסטיניים וכשהעותרת נולדה היו במעמד של פליטים פלסטיניים. על כן, גם מעמדה של העותרת בלבנון היה פליטה פלסטינית עד שהיא והעותר יצאו מלבנון בשנת 1983. עוד נטען כי מזה כ-19 שנה העותרת חיה ומתגוררת בירדן, שאינה מדינת אויב. על כן נטען כי סעיף 2 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג – 2003 (להלן: "חוק האזרחות והכניסה לישראל") אינו רלוונטי בעניינה של העותרת ואינו חל בעניינם של העותרים, שכן לעותרת אין כל אזרחות או תושבות לבנונית או כל אזרחות אחרת מאחר והיא מוגדרת כפליטה פלסטינית. נטען כי מאז שנת 1996 העותרת מתגוררת בירדן, משמע שהיא תושבת ירדנית, מדינה שאיננה מדינת אויב ואינה מהמדינות המפורטות בהוראת השעה. על כן, מאחר שהעותרת אינה אזרחית ואינה תושבת של אחת המדינות המוזכרות בתוספת שבהוראת השעה, נטען כי אין מניעה לאשר את בקשתם של העותרים לאיחוד משפחות.

עוד טוענים העותרים כי לעותרת אין כל קשר עם קרובי משפחתה בלבנון ואין לעותרת כל עבר פלילי או בטחוני וכיום היא מתגוררת לבדה בירדן מאחר ובן זוגה, העותר, וילדיהם מתגוררים בישראל. נטען כי אין באישור בקשתם של העותרים כל סיכון או פגיעה בביטחון המדינה או הציבור במדינת ישראל, במיוחד כאשר מדובר בעותרת שהינה אישה מבוגרת שמתכוונת להיכנס לישראל כדי להתגורר ולהשתקע בה עם בני משפחתה שמרכז חייהם בישראל. נטען כי המשיב ביסס החלטתו על הטענה כי העותרת הינה אזרחית לבנונית וכי הוראת השעה חלה בעניינה, אלא שטענה זו אינה נכונה.

המשיב טוען כי לאחר הדיון שהתקיים בעתירה ביום 17.11.15 ובהתאם להחלטת בימ"ש זה מיום 17.11.15, הועבר עניינם של העותרים לבחינה נוספת במטה רשות האוכלוסין. ביום 31.3.16 ניתנה החלטת ראש דסק צפון במטה רשות האוכלוסין לפיה נמצא שהעותרת הינה תושבת לבנון, מדינה המנויה בתוספת לחוק האזרחות והכניסה לישראל ואין בסמכותו לדון בעניינה. המשיב טוען לעניין זה כי לא הובאו ראיות בקשר למועד שבו עברה העותרת להתגורר בלבנון ולמשך השנים שחיה שם. עם זאת, נכתב בהחלטת ראש הדסק כי יש באפשרות העותרים להגיש בקשה להסדרת מעמד העותרת בהתאם לנוהל 1.14.0001 "נוהל עבודה של הועדה הציבורית לבחינת בקשות לקבלת היתר/רישיון לשהייה ארעית מטעמים הומניטריים מיוחדים". על כן, נטען כי דין העתירה להידחות.

המשיב טוען גם כי ככל שמבקשים העותרים לתקוף את החלטת לשכת המשיב עתירתם לוקה בשיהוי של ממש אשר די בו כדי להביא לדחיית העתירה שכן החלטת המשיב ניתנה עוד בחודש יולי 2014 וההחלטה בערר ניתנה בחודש נובמבר 2014 ורק 8 חודשים לאחר מכן פנו העותרים בבקשה נוספת בה חזרו על טענותיהם ובתשובה לכך חזר המשיב והפנה להחלטתו מיום 17.11.14. עוד נטען כי דין העתירה להידחות מחמת אי מיצוי הליכים שכן עניינם של העותרים הועבר לבחינת מטה רשות האוכלוסין ובהתאם להוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל לא ניתן להיעתר לבקשת העותרים בהחלטה של לשכת המשיב או בהחלטת מטה רשות האוכלוסין, אך פתוחה בפני העותרים הדרך לפנות בבקשה בהתאם לנוהל המסדיר את פעולת הוועדה הציבורית וכזאת טרם נעשה ולכן לא מוצה הליך בחינת בקשת העותרים. כן טוען המשיב כי דין העתירה להידחות מחמת היעדר סמכות עניינית ומקומית שכן ביהמ"ש אינו מוסמך לדון בהחלטות מטה רשות האוכלוסין.

בכל הנוגע לטענות המשיב טוענים העותרים כי ניתנה למשיב הזדמנות במהלך ניהול העתירה לבדוק את הנושא אך למרות שחלפו חודשים לא בוצעה כל בדיקה עניינית לגופו של עניין. נטען כי לא ניתן להתייחס לעותרת כמי שיש לה אזרחות של מדינת אויב ולכן אין מקום להפנותה לוועדה ההומניטרית אלא יש ליתן לה מעמד מכוח חוק האזרחות והכניסה לישראל. נטען כי הוגשו מסמכים ותצהיר כתמיכה לטענות העותרים והמדינה לא טרחה לבדוק טענות אלה לגופן למרות שחלפו חודשים ולא ביקשה לחקור את המצהיר. כן נטען כי העותרים פעלו כדין כאשר הגישו עתירה מנהלית נגד החלטת המשיב ואין מקום לדחות את העתירה מחמת שיהוי או חוסר סמכות וכיוצ"ב.