1.עתירה מינהלית כנגד הודעת חיוב שקיבלה העותרת מהמשיבה, עירית קרית ביאליק, לתשלום היטל ביוב, אגרות הנחת צנרת מים, היטל תיעול והיטל סלילת כביש ומדרכה בסך 1,824,202 ₪ בגין בניה במגרש בגוש 10457 חלקה 63, ברחוב מרטין בובר 7 בקרית ביאליק, אותו רכשה העותרת לפי מכרז שנוהל בידי מינהל מקרקעי ישראל ומשרד השיכון.
2. העותרת כבר הגישה עתירה כנגד הודעת חיוב זו, שנדונה בעת"מ 12559-07-12 והסתיימה בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים (השופטת יעל וילנר) מיום 25.7.14. העותרת לא השלימה עם פסק הדין הקודם, והגישה ערעור עליו לבית המשפט העליון. למרות הערעור, הגישה גם עתירה זו לבית המשפט לעניינים מינהליים. כבר עתה אציין, שטענות העתירה שבפני, דומות אם לא זהות בעיקרן לטענות העתירה שהוכרעה בבית המשפט לעניינים מינהליים בהליך הקודם.
3.פסק הדין הקודם שניתן בין הצדדים מחייב את הצדדים לכל דבר ועניין, ומהווה מעשה בית דין ביניהם. כל טענה, שלפיה פסק הדין שגוי, דינה להתברר בהליכי ערעור. ככל שיש טענה שבית המשפט לעניינים מינהליים לא הפעיל את סמכותו, קבע בטעות שאין לו סמכות, או כל טענה דומה, זו טענת ערעור שדינה להתברר בהליכי ערעור.
4.בסיום הדיון שנוהל בפני, ביקשתי טיעונים נוספים בשאלת חלות העילה הפסוקה על טענות שהועלו בכתב העתירה בהליך הקודם ולא הוכרעו במפורש. העותרת הגישה טיעון שלא הבחין בין שני הענפים של כלל מעשה בית דין. לכלל מעשה בית דין יש שני ענפים – העילה הפסוקה והפלוגתא הפסוקה. העותרת ציטטה את רע"א 682/07 לבייב נ' גילר ששב ותיאר את כללי הפלוגתא הפסוקה – זהות הפלוגתא; קיום דיון בפלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה; הכרעה מפורשת או מכללא באותה פלוגתא; חיוניות ההכרעה לצורך פסק הדין. כללים אלה חלים על הפלוגתא הזהה, גם אם העילה אינה זהה. אלה אינם הכללים של העילה הפסוקה. מבלי שאמצה את הכללים, אצטט מע"א 735/07 צמרות חברה לבנין בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות (ניתן 5.1.11):
"כלל השתק העילה חל במקום שתביעה נדונה לגופה, והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, שאז אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם בעלי דין או חליפיהם, ככל שזו מתבססת על עילה זהה (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כ"ב(2) 561, 583 (1968) (להלן: ענין קלוז'נר); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי 29-31 (1991) (להלן: זלצמן); רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז(5) 691, 706 (2001) (להלן: ענין תאומים)). הטעמים לכלל האמור נעוצים בצורך למנוע את הטרדת בעל הדין שכנגד, ואילוצו להתדיין בענין שכבר נדון, וניתנה לגביו הכרעה, ובמניעת העמסת יתר על בתי המשפט בדיונים כפולים מיותרים. המבחן להשתק עילה הוא זהות העילות בין שני ההליכים (ענין קלוז'נר, שם). מושג זהות העילות נבחן בדרך מרחיבה. וכך, עקרון מעשה בית דין יחול ככל שהתשתית הבסיסית של עילות התביעה בשני ההליכים דומה, וזאת אפילו אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים שלא נכללו בתביעה הקודמת (ע"א 8/83 גורדון נ' מונאש – מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 801-802 (1985) (להלן: ענין מונאש)). ואמנם, "אין לדקדק במרכיבים מישניים, ויש לראות את העיקר – את התשתית הבסיסית של העילה" (ענין מונאש, שם). התשתית הבסיסית של העילה תילמד מכתבי הטענות של הצדדים, ומהמערכת העובדתית הכוללת ששמשה יסוד להליך ולפסק הדין. בגדר "עילת התביעה" תיכלל גם כל טענה אפשרית הקשורה קשר ענייני הדוק בעילה, אפילו לא הועלתה בפועל על ידי התובע; כלל "השתק העילה" ימנע מתובע בהליך מאוחר מלהעלות טענות או לבקש סעדים שהוא יכול היה להעלותם ולבקשם במסגרת עילת התביעה בהליך הראשון אך לא עשה כן (ענין מונאש, בעמ' 801)" (הדגשה שלי – מ.ר.).
5.העותרת מנועה איפוא מלטעון בעתירתה כל טענה בפלוגתא שנפסקה, וגם כל טענה שטענה לביסוס העילה בעתירה הקודמת, וגם כל טענה אפשרית שלא העלתה, הקשורה קשר ענייני הדוק לעילה, אשר יכלה להעלות בעתירה הקודמת. בפסק הדין בעתירה הקודמת קבע בית המשפט "אני מורה על הארכת המועד למיצוי ההליכים על ידי העותרת ב- 30 יום מהיום. במסגרת מיצוי ההליכים תהא העותרת רשאית להעלות את כל טענותיה לגובה החוב בלבד, טענות שהועלו על ידי העותרת במסגרת העתירה דנן, ואולם לא נדרשתי אליהן בשל היעדר סמכות." כלומר, נפסק בין היתר, שאין לבית המשפט המינהלי סמכות לדון בטענות לענין גובה החוב, שנטענו בעתירה הקודמת. קביעה זו מחייבת את הצדדים. כלומר, אם העותרת טוענת טענות לענין גובה החוב (מבלי לעסוק כרגע בשאלה אם טענת מניעות או חוסר סמכות היא טענה באשר לגובה החוב) שנטענו בעתירה הקודמת, אין לבית המשפט המינהלי סמכות לדון בהן. אם העותרת טוענת טענות אחרות שטענה בעתירה הקודמת, אלה הוכרעו בעתירה הקודמת, והעותרת מנועה מלהעלותן בהליך נוסף. לאור כללי העילה הפסוקה, ולאור תוצאת פסק הדין, אבחן עתה, האם העותרת מנועה מלטעון את הטענות שהיא טוענת בעתירתה, או שיש לה זכות להעלות טענות אלה, אם לפי תוצאת פסק הדין ואם באופן כללי.
6.העותרת טענה, שאין למשיבה סמכות לחיוב בהיטל סלילה לפי חוק העזר משנת 2007, אלא לפי חוק העזר לקרית ביאליק (סלילת רחובות) תשכ"ג – 1963, שהיה בתוקף עת ביקשה וקיבלה לראשונה היתר בניה. אני מקבל את טענת המשיבה, שטענה זו של העותרת, נטענה בפני בית המשפט בהליך הקודם, והוכרעה בסעיף 30 לפסק הדין, בו נקבע שהמשיבה היתה רשאית וחייבת לחייב את העותרת בהיטלי סלילה ותיעול לפי אירוע המס שנקבע שחל בשנת 2010. על כן, אני דוחה את הטענה עקב עילה פסוקה.
7.העותרת טענה עוד, שהחיוב הוטל בסתירה להוראות חוק העזר משנת 2007, שכן הוחל בסלילת הרחובות לפני 2007. טענה זו נטענה בעתירה הקודמת בסעיפים 68-76, והוכרעה בסעיף 30 לפסק הדין, בו נקבע שאירוע המס היה חידוש היתר הבניה בשנת 2008 והשלמת הבניה בשנת 2010. וממילא, לפי כללי העילה הפסוקה, וגם לפי כללי הפלוגתא הפסוקה, הכרעת בית המשפט בהליך הקודם חלה גם על טענה זו. אני דוחה את הטענה מחמת מעשה בית דין.
8. העותרת טענה שהחיוב בהיטל סלילה והיטל תיעול עומד בניגוד להתחייבות מפורשת של המשיבה שעוגנה בתנאי המכרז. טענה זו הועלתה על ידי העותרת בעתירה הקודמת והוכרעה בסעיף 28 לפסק הדין. על כן, אני דוחה את הטענה מחמת עילה פסוקה.