עת"מ 21602-03-16 שי דני אברהם נ' משרד הבינוי והשיכון

בפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן על ידי ביום 19.5.16, בו קבעתי כי העותר אינו עומד בקריטריונים הקבועים בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח - 1998, על מנת להיות מוכר כדייר ממשיך.

הוריו של המבקש, שי דני אברהם (להלן - "המבקש"), התגוררו בדירה בת 4 חדרים בקרית מלאכי, אשר הוקצתה להם במסגרת דיור ציבורי. אמו של העותר נפטרה בלידתו והאב נישא בשנית, כאשר המבקש התגורר עם האב ואשתו בדירה, והוסיף להתגורר עם אשת האב לאחר מות אביו בשנת 2001. בשנת 2010 ניתן צו זמני, אשר הפך בהמשך לקבוע, המרחיק את המבקש ואשתו מהדירה, כאשר מאז המבקש אינו מתגורר בדירה.

בשנת 2010 פנה המבקש לועדת האכלוס העליונה של המשיב, משרד הבינוי והשיכון (להלן - "המשיב"), בבקשה להקנות לו זכויות בדירה; ביום 22.6.10 נדחתה בקשתו מאחר ולא התגורר בדירה 4 שנים רצופות טרם פטירת אביו, שכן עזב את הדירה במאי 1999 ופנה בבקשה לסיוע בשכר דירה, אשר סורבה באוגוסט 1999. באוקטובר 2015 הושבה הדירה לידי עמידר, לאחר שאשת האב עברה להתגורר במוסד סיעודי, וזו הקצתה את הדירה למשפחה בת שש נפשות אשר לה ילדה הרתוקה לכסא גלגלים. העותר, אשר ביקש לשוב ולהתגורר בדירה, נקט בהליכים שונים לשם כך. לאחר שועדת האכלוס העליונה דחתה ביום 25.2.16 את בקשתו להכיר בו כדייר ממשיך, הגיש העותר עתירה לבית משפט זה.

ביום 19.5.16 דחיתי את העתירה. קבעתי, כי לאור הוראות חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח - 1998, על המבקש להוכיח כי התגורר עם אביו במשך ארבע שנים רצופות טרם פטירתו. דא עקא, שהתברר שהמבקש עזב במאי 1999 את דירת הוריו ועבר להתגורר במרתף בבית חברו, ובקשתו לסיוע בשכר דירה נדחתה באוגוסט 1999; בראיות שהציג המבקש אין כדי לסתור תיעוד זה. אין המדובר בהיעדרות בעלת אופי ארעי בטיבה, אלא בעזיבה של הדירה על מנת להתגורר במקום אחר. עוד ציינתי, כי על אף ההבנה למצוקתו של המבקש, הרי שלאור המחסור בדירות בדיור הציבורי יש חשיבות על חלוקתן בשוויוניות ותוך הקפדה על דרישות החוק, על מנת שלא לפגוע במשפחות הממתינות לתורן לקבל דירה. מעבר לנדרש, ציינתי כי יש ממש בטענת המשיב כי העתירה הוגשה בשיהוי.

ביום 2.6.16 הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בבקשה נטען, כי סיכויים טובים לערעור, מאחר ולא היה שיהוי בהגשת העתירה, שכן במועד דחיית הבקשה הראשונה לועדת האכלוס העליונה לא היה המבקש בקו הבריאות ולא יכול היה לפעול נגד ההחלטה, וממילא הוא סבר כי אין כל טעם בהליך משפטי כל עוד אשת אביו מתגוררת בדירה; כמו כן, למבקש זכות כדייר ממשיך שכן לא עזב את הדירה וגם אם עשה כן היה הדבר לתקופה קצרה אשר אינה פוגעת בזכויותיו ובכוונתו לממש זכות הערעור במועדים הקבועים בחוק.

עוד טוען המבקש, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, כיון שדחיית הבקשה תרוקן הערעור מתוכן, שכן הדירה תשופץ ותאוכלס על ידי משפחה אחרת, אשר יהא קושי רב לפנותה מהדירה. לעומת זאת, למשיב לא יגרם נזק כלשהו מעיכוב ביצוע פסק הדין.

המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי סיכויי הערעור הינם נמוכים, שכן פסק הדין הינו מנומק ומבוסס על הפסיקה הרווחת בעניינו של דייר ממשיך. כמו כן, פסק הדין מבוסס על הכרעה עובדתית – לפיה המבקש לא התגורר עם אביו המנוח במשך ארבע שנים רצופות קודם למותו - וכידוע, ערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב בקביעות עובדתיות. גם מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש. המבקש לא טען לכל נזק שיגרם לו מפסק הדין, אשר ממילא לא שינה את המצב הקיים של המבקש אשר עזב את הדירה לפני כ- 7 שנים. לעומת זאת, בקבלת הבקשה יהא כדי לפגוע שוב במשפחה אשר ממתינה לקבלת הדירה, ואשר כניסתה לדירה מתעכבת שוב ושוב בשל ההליכים הרבים בהם נוקט המבקש.

דין הבקשה להידחות.