עת"מ 20997-07-12 א' נ' אגף השיקום משפחות והנצחה

העתירה

1. לפני עתירת העותרת המופנית כלפי החלטת המשיב מתאריך 31.5.12, לפיה נדחתה בקשת העותרת לתשלום רטרואקטיבי של ההטבות המגיעות לה מ- 29.1.03 וכן הכרה בהוצאות שהוציאה בין השנים 2003-2011, שהיו משתלמות לה אילו הכיר המשיב בעותרת כאלמנת צה"ל ובילדיה כיתומי צה"ל, לרבות הפרשי הצמדה וריבית בגינן, בהסתמך בעיקר על הוראת אגף השיקום 80.23 (להלן: "ההוראה"). לפיכך, עתרה להחיל עליה את ההוראה מתאריך 1.5.2000, באופן רטרואקטיבי בכל הקשור עם ההטבות המגיעות לה וההוצאות שהוציאה, לרבות הפרשי הצמדה וריבית על סכומים אלה.

לחלופין, התבקש ביהמ"ש לקבוע, כי ההוראה בטלה ומבוטלת, אינה חלה על העותרת וכי על המשיב לשלם לעותרת כאילו הוכרה מלכתחילה כאלמנת צה"ל וכילדיה הקטינים כיתומים על פי חוק משפחות שנספו במערכה החל מ- 29.1.03, לרבות הפרשי הצמדה וריבית על הסכומים ששולמו באיחור.

לחלופי חילופין, התבקש ביהמ"ש לעשות שימוש בסעיף 12 להוראה ולהורות למשיב לשלם את הסכום המקסימלי הנקוב בה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

רקע

2. העותרת הינה אלמנתו של המנוח ד' א' ז"ל (להלן: "המנוח"), שהתנדב למשמר האזרחי בתאריך 28.1.03 ומיד לאחר מכן, בהיותו בן 32, מצא את מותו כשהוא מותיר את העותרת אלמנה ואת ילדיה יתומים. העתירה להכיר בעותרת כאלמנה על פי חוק חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י-1950 (להלן: "החוק"), ולהכיר בילדיה כיתומי צה"ל נדחתה בטענה ולפיה אין קשר סיבתי בין מות המנוח לבין שירותו במשמר האזרחי. כפועל יוצא פעלה העותרת ופנתה לוועדת ערעורים שדחתה את בקשתה ב- 6.11.07. העותרת המשיכה ופנתה לוועדת הערעורים שלפני ביהמ"ש המחוזי בירושלים. זו דחתה את ערעורה בתאריך 2.12.08, ברוב דעות, אך בקשת רשות ערעור שהוגשה לביהמ"ש העליון נתקבלה והיא הוכרה בתאריך 8.8.10 כאלמנת צה"ל.

כפועל יוצא, שילם המשיב לעותרת רטרואקטיבית את התגמולים המגיעים לה לפי חוק ממועד פטירת המנוח 29.1.03, אך נמנע מלשלם לה ההטבות על פי ההוראה. עוד עתרה לתשלומי הפרשי הצמדה וריבית על הטבות אלה, אלא שבתגובת המשיב מ- 31.5.12 טען המשיב, כי ההטבות המגיעות לעותרת מכוח הוראת משרד הביטחון 80.23 אינן יכולות לחול רטרואקטיבית ואף אין לשלם בגינם הפרשי הצמדה וריבית, ולפיכך עתרה העותרת לבימ"ש זה.

3. לטענת העותרת, יש להחיל עליה את הוראת אגף השיקום 80.23 מיום 1.5.2000 ולפיה מגיעות לה כל ההטבות, לרבות ההוצאות שהוציאה, רטרואקטיבית החל מיום פטירת המנוח, 29.1.03. הוראות אגף השיקום 80.23 שתוקנו ב- 1.5.03 הרעו משמעותית את תנאי זכאותם של משפחות שכולות, ומכיוון שאלה התקבלו לאחר פטירת המנוח, אין להתייחס אליהן. העותרת הוסיפה, כי ההוראות מ- 1.5.2000 מהוות זכות מוקנית. כך גם אין להחיל גזרות חדשות באופן רטרואקטיבי בהתייחס להוראות האגף מ- 1.5.03, ואף הפנתה לפסיקה מתאימה. עוד טענה העותרת, כי הוראות אגף השיקום 80.23 על סעיפים 5 ו- 6 שלה, הינן בלתי חוקיות והפנתה לעת"מ (ת"א) 1860/07 לופו נ' מדינת ישראל (4.8.10) (להלן: "פס"ד לופו במחוזי"), וכך גם הוראה זו בטלה מחמת זאת שלא פורסמה כדין בהיותה תקנה בת פעל תחיקתי. לבסוף טענה כי קצין התגמולים לא הפעיל כראוי סמכויותיו על פי סעיף 12 לתקנה 80.23.

4. המשיב טען, כי העותרת אינה זכאית להטבות רטרואקטיבית אלא אך מהמועד בו הכיר בה ביהמ"ש העליון כזכאית על פי החוק. עוד הוסיף, כי על פס"ד לופו במחוזי הוגש ערעור. בכתב תשובה שמסר המשיב לאחר מתן פס"ד לופו בערעור, ציין המשיב כי הנושא הוכרע בפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין בתאריך 29.12.13 (עע"מ 7335/10, קצין התגמולים נ' לופו ואח'), ואף הבקשה לדיון נוסף על פס"ד זה נדחתה על ידי כב' השופט סלים ג'ובראן בדנ"מ 302/14 משה לופו נ' קצין התגמולים (19.12.14). כפועל יוצא, הכרעת ביהמ"ש העליון הינה כיהוראת אגף השיקום 80.23 אמנם בטלה, אך בטלות זו תחול אך ביחס להחלטות שהתקבלו לאחר מועד מתן פסה"ד ב- 29.12.13. מאחר והחלטת ביהמ"ש העליון לעניינה של העותרת ניתנה עוד קודם למועד זה, כי אז אין מקום לתחולה רטרואקטיבית של ההוראה.

5. המשיב אף התייחס לכניסתו לתוקף של סעיף 35 לחוק, שנכנס לתוקפו ב- 1.1.14, המתייחס בסעיף 28א(ג) לזכאות בן משפחה של נספה גם למועדים קודם להחלטת ההכרה, אך זאת רק לאחר יום ההתחלה, היינו לאחר 1.1.14, ולכן גם אינו חל בעניינה של העותרת.

המשיב אף שלל חובת תשלום ריבית והצמדה, באשר על ההטבות חל ההסדר הקבוע בחוק הקצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), התשמ"ד-1984, הקובע מפורשות כי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, אינו חל על תשלומי תגמולים בהתאם לחוק.

לבסוף טען המשיב, כי החלטת אגף השיקום ראויה ואין להתערב בה.

דיון והכרעה