1.זו עתירה שהוגשה בגין חוב ארנונה לשנים 1999, 2000 2004-2009, שלגבייתו ננקטו הליכי גבייה מינהליים, עליו נודע לעותרים לראשונה, כטענתם בעתירה, ביום 14.6.16. העתירה הוגשה ביום 7.11.16, ובה ביקשו העותרים להאריך להם את המועד להגשת העתירה, לקבוע שאינם חייבים למשיבה כל חוב בגין הנכס, לחילופין לקבוע שהמשיבה אינה זכאית לגבות מהם את חוב הארנונה.
2.בעתירה נטען כי לעותרים נודע לראשונה המשיבה טוענת לחוב כלפיה ונוקטת הליכי גבייה רק ביום 14.6.16. מייד, ביום 19.6.16 פנו למשיבה תוך שהם מתכחשים לחוב. בסוף יוני 2016 קיבלו גיול חובות, ובמהלך יולי 2016 נוהלו לטענתם חילופי דברים בינם לבין המשיבה. אף על פי כן, הגישו את העתירה רק ביום 7.11.16, ולטענתם, בפועל, בהתחשב בתקופות פגרת הקיץ, פגרת סוכות וחגי תשרי, מדובר בעיכוב של כ- 5 ימים. לאור זכות הגישה לערכאות, והאיחור הקל הנטען על ידם, הם מבקשים להאריך להם את המועד להגשת העתירה. המשיבה התנגדה לכך, וטענה שאף בהתחשב בפגרת הקיץ, המועד האחרון להגשת העתירה היה 13.9.16.
3.עוד אעסוק בעובדה, שהנתונים העובדתיים הנטענים אודות המועד בו נודע לעותרים לראשונה על החוב והליכי הגבייה, אינם אמת, והעותרים הודו בכך. בהנחה שנודע לראשונה ביום 14.6.16, המועד להגשת העתירה היה עד 13.9.16, י' אלול תשע"ו, ואין קשר לפגרת סוכות וחגי תשרי. העתירה הוגשה כחודשיים לאחר המועד, ולא כ- 5 ימים לאחר המועד. אין שום נימוק המצדיק את האיחור, מלבד זכות הגישה לערכאות. זכות הגישה לערכאות אכן קיימת, אבל אינה בלתי מוגבלת. היא מוגבלת לפי האיזון הנכון בין הזכויות והאינטרסים, המושג באמצעות קביעת מועדים, ומתן אפשרות, במקרה שיש נימוק המצדיק זאת, להאריך את המועדים. זכות הגישה כשלעצמה אינה נימוק המצדיק הארכת מועדים, ללא נימוק נוסף. כל שכן, כאשר מדובר בהארכת מועד ש כחודשיים, כשלא מתחשבים ב- 45 ימי פגרה שבהם ניתן היה להכין את העתירה בשופי. על כן,, בהעדר נימוקים המצדיקים הארכת מועד, אני דוחה את הבקשה להארכת מועד.
4. בעתירה נטען כי העותרים רכשו את הנכס בשנת 1992. בין 2000-2002 השכירו את הנכס והודיעו על כך למשיבה, והשוכר שילם את חובות הארנונה בגין תקופת החזקתו. בשנת 2001 נרשמה משכנתא לטובת בנק הפועלים. בשנת 2008 חתמו על הסכם מתנה עם בנם, שהוא עיוור, בו נתנו לא את הנכס במתנה. למיטב זכרונם, הודיעו למשיבה על העיסקה. לטענתם, בשל המשכנתא עד היום לא הושלמה העברת הזכויות ע"ש מקבל המתנה, אולם בפועל מקבל המתנה הוא בר הרשות בדירה ומשכיר אותה עד היום.
5. לטענת העותרים בעתירה, העותרת שילמה את מלורא תשלומי הארנונה למשיבה אך בשל חלוף יותר מ- 17 שנה נגרם לעותרים נזק ראייתי ולא מצויים בידם המסמכים המוכיחים זאת. לטענתם, המשיבה לא עשתה מאום משך 17 שנים לגביית החוב ורק לאחרונה נזכרה לפעול. נוכח השיהוי הניכר בהפעלת מכויות הגבייה נגרם לעותרים נזק רב, עת נותרו ללא יכולת כספית לתשלום חובם, שכן לאחרונה החל העותר בהליכי פשיטת רגל ולעותרת חובות רבים. העותרים הסתמכו על הלכת רע"א 187/05 נסייר נ' עירית נצרת עילית בטענה כי לרשות ניתן פרק זמן של שבע שנים לממש את תביעתה, וניתן לדחות את תביעת הרשות גם בתוך 7 השנים מחמת שיהוי. העותרים שבו וטענו, כי לא קיבלו מעולם הודעה על חובם, המוכחש.
6. העתרים הפנו גם להנחיית היועץ המשפטי לממשלה משנת 2012, וטענו שוב לשיהוי בגביית החוב.
7.העובדות בתשובת המשיבה לא הוכחשו בעיקרן, וכעולה מעיקרי הטיעון של העותרים, הם מסתמכים על עובדות אלה, ומכאן שהם מודים בהם. חיוב העותרים מורכב מהתקופות הבאות, בהן הוחזק הנכס על ידי העותרים: 1.1.94- 1.2.00, 1.2.03- 1.11.06, 1.8.07- 1.3.09. העותרת הודיעה ביום 21.6.07 על הסכמתה לעזיבת השוכר ביולי 2007. בניגוד לטענת העותרים, ידעו על חיוב הארנונה לגבי שנת 1999 ואילך לפחות מיום 30.10.10, אז פנו למשיבה בקשר לחוב זה. הם שבו ופנו למשיבה באמצעות העותרת, ודרך סגן ראש העיר מר רמי לוי ביום 1.11.10 ואז טענו שהחוב הוא משנת 99', והמשפחה מוכנה לשלם את החוב עם חישוב הנחה לבנם העיוור, תוך התעלמות מכך שהחוב המיוחס לבן העיוור הוא חוב ל-3 חודשים בלבד, כפי שיפורט להלן.
8.אשר להעברת הנכס לבנם של העותרים במועד לא ידוע במהלך 2008, אף לפי העתירה הנכס לא הועבר, שכן לפי חוק המקרקעין, עיסקה שלא נגמרה ברישום אינה אלא התחייבות לבצע עיסקה. המשיבה טענה שלא קיבלה כל הודעה על עיסקה כזו. הטענה שהדירה הועברה לבנם במהלך שנת 2008 מנוגדת לאמור במכתב העותרים למשיבה מיום 31.10.10, בו נאמר ש"הדירה נשוא חיוב הארנונה הנ"ל הייתה סגורה משך תקופה ארוכה וזאת בשל העובדה כי העברנו את הזכויות בדירה לבננו העיוור. לאחרונה מזה תקופה של כ- 5 שנים היו שוכרים בדירה ואילו שילמו את כספי הארנונה במלואם. לידיעתכם החל מתאריך 1.1.99 ועד סוף 2006 היתה הדירה סגורה אם למטרות שיפוצים ואם סגורה בכלל כי בני העיוור סירב להשכיר לזרים מסיבותיו שלו. עלי להביא לידיעתך כי במהלך 2007 גבתה העירייה סך של 9,600 ₪ מחשבונה של אשתי למרות שהדירה הועברה לבעלות בני דור דיין". הסתירה היא שבעוד נטען במכתב מ- 2010 שהדירה עברה לבן לפני תקופה ארוכה והיתה סגורה כי הבן סירב להשכיר לזרים, החל מ-1.1.99 עד סוף 2006, הרי עד סוף 2006 עוד לא הועברה הדירה לבן, כי נטען שהיא עברה אליו ב-2008. מכל מקום, אין ספק שהבעלות לא הועברה לבן, אלא העותרים התחייבו להעביר את הבעלות לבן, וכאשר יעבירו לו, ייחשב כבעלים של הנכס. בהתחשב בעובדה שהחוב הנטען הוא עד 1.3.09, וההסכם עם הבן הוא כנראה מ-12/2008 (סעיף 8 לעיקרי הטיעון מטעם העותרים), מדובר על 3 חודשים מתוך תקופת החיוב, שגם בהם הבן אינו הבעלים של הנכס.
9.טענתם של העותרים בשנת 2010 שהדירה היתה סגורה משנת 1999 עד 2006 ונזקקה לשיפוץ, והשיפוץ נגמר אך הבן סירב להשכיר את הדירה לאחר השיפוץ, עומדת בסתירה לטענותיהם בעתירה שלפיהן הדירה היתה מושכרת לשוכרים ששילמו את החוב. אכן הדירה היתה מושכרת בתקופה זו מתחילת 2000 עד תחילת 2003.