בפסק דין מיום 19.11.2016 נמחקה העתירה שבכותרת וזאת לאחר שהעותרת הודיעה שהעתירה מיצתה את עצמה. המחלוקת שנותרה להכרעה היא בקשת העותרת לחייב את המשיבה בהוצאותיה בגין הגשת העתירה לבית משפט זה.
לאחר שעיינתי במכלול החומר שלפניי ובכלל זה בתגובת המשיבה לבקשה לחיוב בהוצאות, מסקנתי היא שקיימת עילה לחיוב המשיבים בהוצאות, ולו באופן חלקי. מדובר בעתירה שלפי חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998. המידע שהתבקש עניינו בהחלטות מסוימות ועדת מנהל השירות לעיריות כמו גם החלטות ועדת מנהל השירות למועצות המקומיות והאזוריות. אין חולק על כך שלאחר הגשת העתירה וכאמור גם בתגובה המקדמית שהגישה המשיבה לבית המשפט, בא מהלך של פרסום יזום באמצעות אתר האינטרנט, של החלטות ועדת המנהל השירות (לעיריות ולמועצות המקומיות והאזוריות) – בכל הנוגע להעסקת קרובי משפחה בשלטון המקומי. המחלוקת העיקרית לפיכך, בסוגיית ההוצאות, נסובה סביב טענות העותרת שלפיהן לא היה מנוס מהגשת העתירה נוכח המחדלים במתן מענה לפניותיה קודם להגשת העתירה. עיון בתגובת המשיבה לבקשה לפסיקת הוצאות, מראה שאין מחלוקת על כך שלא ניתן מענה לפניות – לפחות לא במועד. כאמור בס' 5 לתגובה, בשל תקלה לא נשלחה התגובה לבקשה במועד. היא נשלחה רק ביום 8.5.2016 כאשר ברור בשל סמיכות הזמנים – כמו גם הנטען בעתירה עצמה – שהגשתה לבית משפט זה ביום 9.5.2016 באה לפני שהעותרת קיבלה את המכתב שנשלח אליה באיחור. אוסיף עוד, שלפי מסמכי פתיחת התיק עצמו, הוא למעשה התקבל לרישום בבית המשפט אפילו קודם לכן, כלומר ביום 6.5.2016 (אם כי נקלט בשלב מאוחר יותר למרשם). המשמעות היא שהעותרת הגישה את העתירה לבית המשפט לאחר שלא קיבלה מענה תוך פרק הזמן הנדרש. ממילא, גם אם יש בסיס לקבל את עמדת המשיבה שלפיה לא הגשת העתירה היא שהובילה לקבלת הסעד שכן מדובר היה בפניות לפי חוק חופש המידע בנושאים אלה שעסקו בהם מפי גורמים שונים ולאו דווקא במסגרת הליך זה; וגם אם ניתן לקבל את הטענה שלפיה מורכבות הכנת ההחלטות באופן פרטני לפרסום לקחה ממילא זמן רב והייתה כרוכה בהקצאת משאבים רבים לרבות משאבי זמן ותשומת לב מינהלית והכל כדי היעדר קשר סיבתי – למרות כל אלה, עדיין היה אותו הקושי בדבר היעדר המענה קודם להגשת העתירה. במובן זה, נגרמו לעותרת הוצאות בהגשת העתירה. ולא ניתן לומר שהעתירה הייתה עתירה מוקדמת או שהיא הוגשה בשיהוי ובהעדר מיצוי הליכים. ומשבסופו של דבר גם התקבל למעשה הסעד המבוקש, גם לא ניתן לומר שהיה מדובר בעתירה שאינה מוצדקת כעניין של סעד סופי.
בשל מכלול טעמים אלה, מסקנתי היא שיש מקום לקבל את הבקשה לחיוב בהוצאות ולו בחלקה. אני מורה אפוא שהמשיבה תישא בשכר טרחת עורך דין של העותרת בסך של 4,000 ₪. זאת בהיעדר פירוט נוסף מטעם העותרת ונוכח היעדר המורכבות של העתירה וסיומה המהיר בלא צורך בקיום דיון. כמו כן, תישא המשיבה באותו חלק של האגרה שלא הוחזר לעותרת בהמשך לפסק הדין מיום 19.9.2016.
המזכירות תשלח החלטה זו לב"כ הצדדים.
ניתנה היום, ט"ז חשוון תשע"ז, 17 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.
באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.
האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.