עת"מ 14037-05-12 העמותה למען מדע מוסרי ואח' נ' יו"ר המועצה לניסויים בבעלי חיים ואח'

העתירה

1. לפניי עתירה מינהלית לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, שהגישו שלושת העותרים – העמותה למען מדע מוסרי, עו"ד שגיא אגמון, ועמותת מאחורי דלתות המעבדה – עמותות הפועלות למען זכויות בעלי חיים בישראל וכן עורך-דין הפעיל בתחום; נגד הימנעותו של משיב 1, יו"ר המועצה לניסויים בבעלי חיים, ממתן החלטה בבקשה שהגישו לקבלת מידע אודות ניסויים שנערכים בישראל בבעלי חיים, בהתאם להוראות חוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים), תשנ"ד-1994. בכתב-התשובה ניתנה החלטתם של המשיבים – יו"ר המועצה לניסויים בבעלי חיים, משיב 1 כאמור, וכן משיבה 2, הממונה על העמדת מידע לציבור במשרד הבריאות – להיעתר לחלק הארי בבקשתם של העותרים ולהתיר את חשיפת מרבית המידע המבוקש. הוחלט למסור לעותרים פרטים אודות כל ניסוי שנערך בישראל בבעלי חיים תוך ציון הפרטים הסטטיסטיים שהתבקשו, למעט שניים – שם המוסד שבו נערך כל ניסוי, וציון העובדה האם מדובר בניסוי "היברידומות"; זאת, משנקבע כי מידע זה ראוי להגנה על-יסוד עילות שונות הקבועות בחוק חופש המידע. העותרים גורסים, כי בפועל לא הוכח טעם של ממש שלא למסור את המידע, כי לא ניתן משקל לאינטרס הציבורי שבחשיפתו ובעניינם של העותרים בו, וכי בנסיבות אלו, ההחלטה הנ"ל בלתי סבירה.

במהלך הדיון בעתירה נעתרתי לבקשתה של התאחדות התעשיינים – איגוד הכימיה, הפרמצבטיקה ואיכות הסביבה, להצטרף כמשיבה 3 בעתירה, כמי שמייצגת חברות אשר מבצעות ניסויים בבעלי חיים; ומאותם המטעמים הוריתי על צירופם של משיבים 10-4– האוניברסיטה העברית, הטכניון, אוניברסיטת תל-אביב, מכון ויצמן למדע, אוניברסיטת בר-אילן, אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב (בהתאמה).

הרקע לדיון בעתירה – ניסויים בבעלי חיים בישראל 

2. ניסויים בבעלי חיים בישראל מתבצעים על-פי הוראות חוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים), התשנ"ד-1994 (להלן – חוק הניסויים). כפי שעולה מהצעת החוק, מטרתו היא "למצוא את האיזון המתאים בין הצורך להמשיך ולבצע ניסויים בבעלי חיים כדי לקדם את המחקר והרפואה, ובין הצורך למנוע ניסויים מיותרים ומיזעור הסבל הנגרם לבעלי החיים במהלכם" (הצעת חוק צער בעלי חיים, התשנ"ב-1992, ה"ח 2127 (11.3.1992)). כאמור שם, "הצעת החוק היא פרי פשרה בין גורמים המתנגדים לניסויים כלשהם בבעלי חיים, לבין גורמים הסבורים כי ניתן לבצע ניסויים כאלה ללא כל פיקוח. הפתרון המוצע מאפשר עריכת הניסויים תוך פיקוח וניסיון למזער ככל האפשר את הסבל".

3. כחלק מהאיזון כאמור, מגדיר החוק את המטרות הכלליות שלשמן ניתן לערוך ניסויים בבעלי חיים בישראל, בכפוף להיתר שיינתן לכך בנסיבות ובתנאים המנויים בחוק. כך, קובע סעיף 1 לחוק, כי "ניסוי בבעלי חיים" הִנו "ניסוי בבעלי חיים, שנועד לאחד מאלה: (1) קידום הבריאות, הרפואה ומניעת סבל; (2) קידום המחקר המדעי; (3) בדיקה או ייצור של חומרים או חפצים; (4) חינוך והוראה".

4. חוק הניסויים הורה על הקמתה של מועצה לניסויים בבעלי חיים (להלן גם – המועצה), אשר מונה 23 חברים שתפקידיהם מוזכרים בסעיף 2 לחוק הנ"ל, ואחד מהם ממונה על-ידי שר הבריאות כיו"ר המועצה. סעיף 4 לחוק הניסויים קובע כי המועצה "ממונה על נושא הניסויים בבעלי חיים", ובכלל זה היא מוסמכת לקבוע כללים למתן היתרים לעריכת ניסויים בבעלי חיים, לדרכי ביצוע הניסויים, להכשרה בתחום מזעור הסבל לחיות מעבדה ולמספר מרבי של ניסויים שיערכו בבעל חיים אחד. מכוח סמכות זו, פורסמו כללי צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים), התשס"א-2001 (להלן – כללי הניסויים או הכללים); אשר מסדירים, בין-היתר, את אופן הגשת הבקשה לקבלת היתר לעריכת ניסוי, תנאי החזקת בעלי החיים, דרכי עריכת ניסויים והליכי בחינת בקשות להיתרים לניסויים נוספים באותם בעלי חיים.

כמו-כן, סעיף 12 לחוק הניסויים מקנה למועצה סמכות להעניק היתר למוסד, קרי – היתר כללי לבצע ניסויים בבעלי חיים, ככל שמתקיימים במוסד זה תנאי סעיף 12 לחוק; כאשר "מוסד" לצורך חוק זה מוגדר כ"מוסד מדעי, מחקרי, רפואי, תעשייתי, חינוכי או להשכלה גבוהה שנערכים בו ניסויים בבעלי חיים, לרבות בית חיות" (סעיף 1 לחוק הנ"ל). כפי שצוין בכתב-התשובה, המועצה העניקה היתרים לפי סעיף 12 לחוק הניסויים ל-50 מוסדות בישראל; ורשימת המוסדות הללו מפורסמת וגלויה לכל.

בכל הנוגע למתן אישור לביצוע ניסוי ספציפי הכולל שימוש בבעלי חיים, מורה סעיף 13 לחוק הניסויים, כי על המועצה למנות מבין חבריה ועדה המוסמכת להתיר ניסויים בבעלי חיים, אשר תוסמך להתיר ניסויים כאמור, לאחר שמצאה כי ניסוי שבעניינו הוגשה בקשה להיתר עומד בדרישות חוק הניסויים ובהוראות המועצה (להלן – הוועדה הארצית או הוועדה). מדובר בוועדה בת שלושה חברים לפחות, ובהם וטרינר אשר יכהן כיושב ראש, חוקר מתחום מדעי החיים או הרפואה וחבר אחד שלא מתחום מדעי החיים או הרפואה. בצד זאת מורה סעיף 14 לחוק הניסויים, כי סמכויות הוועדה האמורה יכולות להתבצע גם על-ידי ועדה פנימית, שאחד מחבריה הוא רופא וטרינר, שיכול להקים – משרד ממשלתי, מוסד להשכלה גבוהה, מוסד חינוכי או מוסד שאישרה המועצה לעניין זה; והוועדה הפנימית תמלא, עבור אותו מוסד, את תפקידי הוועדה שלפי סעיף 13 (להלן – ועדה פנימית). בקשה לקבלת היתר לביצוע ניסוי מסוים בבעלי חיים, מוגשת על-גבי טופס מתאים שפורסם במסגרת כללי הניסויים, ובגדרו נדרש מבקש הניסוי למסור פרטים אודותיו; ואופן הטיפול וההחלטה בה – מוסדר בכללים.

5. בנוסף, קובע חוק הניסויים מנגנוני פיקוח על ביצוע הניסויים בבעלי חיים על-ידי המורשים לכך, המוסדרים בסעיפים שונים בחוק. כך למשל, קובע סעיף 6 לחוק הנ"ל כי חברי המועצה רשאים לבקר בכל מקום שבו נערך ניסוי לפי חוק זה; ואף וטרינר מפקח, שמונה על-ידי שר הבריאות, רשאי להיכנס בכל עת לכל מוסד ולוודא שהוראות החוק אכן מתקיימות בו (סעיפים 5(ב) ו-15 לחוק הניסויים). בנוסף מורה סעיף 16 לחוק הניסויים על הקמתה של ועדת ביקורת, אשר מוסמכת לבטל או לשנות את ההיתר שניתן למוסד, להורות זמנית על הפסקת הניסויים וכן להתנות את המשך הניסויים בכל תנאי שתמצא לנכון, זאת אם מצא הווטרינר המפקח כי ניסוי נערך במוסד תוך חריגה מהיתר שניתן לו. כמו-כן, סעיף 11 לחוק הנ"ל מחייב כל חוקר העורך ניסוי לפי חוק זה, לנהל רישומים אודות הניסוי, ובסיומו – לדווח על תוצאותיו לוועדה שהתירה את ביצועו. בנוסף, סעיף 17 לחוק הניסויים מטיל חובה על כל מוסד למסור למועצה, אחת לשנה, פירוט בכתב אודות הניסויים שביצע במהלך השנה שקדמה.