עת"מ
בית המשפט המחוזי שבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
|
1007-14
11/09/2014
|
בפני השופטת:
רות רונן
|
- נגד - |
המבקשים::
1. דקלה גליה גלילי 2. רוית זריהן פינצבסקי
עו"ד פינצבסקי
|
משיבים::
1. עיריית תל-אביב אביד 2. משטרת ישראל-מפקד מרחב יפתח לויאן 3. ראש העיר תל אביב יפו אביד
עו"ד אביד עו"ד לויאן
|
החלטה |
בקשה לצו ביניים המורה למשיבה לעכב את ביטול רישיון העסק של המבקשות - הן העותרות, או לתת להן היתר זמני, ולאפשר לעסק של העותרות לפעול. העסק בו מדובר הוא מועדון ברחוב המסגר 49 בתל אביב בשם "קליק בר" (והוא יכונה להלן: "העסק" או "המועדון"). ביום 1.7.13 ניתן לעותרות אישור של המשיבה 2 (להלן: "המשטרה") לעסק, וביום 9.3.14 ניתן לעסק רישיון עסק קבוע.
טענות הצדדים
טענות העותרות
לטענת העותרות, ביום 4.4.14 השעה 04:45 התקיים במועדון אירוע של ויכוח קולני שלא גלש לפסים אלימים (פרט לדחיפות). בהמשך, לטענת המשטרה, בוצע פשע בבית עסק הסמוך למועדון, בשעה 07:29 בבוקר. לאור זאת החליטה המשטרה להסיר את אישורה לרישיון העסק של העותרות. על צו הסגירה של המועדון הוגש ערר, שנדחה. בערעור על החלטה זו בוטל צו הסגירה ונקבע על ידי בית המשפט (כב' השופט בכר), כי קשירת העסק לעבירה היא מרחיקת לכת, וכי לא ניתן לייחס מעשה עבירה חמור למה שהתרחש בתוך המועדון להבדיל ממה שהתרחש במקום אחר (ר' החלטתו של כב' השופט בכר מיום 10.4.13, בעח (ת"א) 25165-04-14).
חרף החלטה זו של בית המשפט, החליטו המשיבות לבטל את רישיון העסק של העותרות, תוך פגיעה חמורה בחופש העיסוק שלהן. העותרות טענו כי גורמים במשטרה יצרו קשר עם חברות אבטחה ואיימו עליהן לבל יעבדו עם העותרות. מסקנה זו עולה מתמליל שיחה שקיימה העותרת 1 עם נציג של חברת אבטחה. מדובר – כך נטען – בהתנכלות של המשטרה בעותרות, באופן שמנע מהן לשכור מאבטחים חמושים לשמירה על העסק. בכך נמנעה מהן האפשרות לעמוד בהנחיות האבטחה הדרקוניות של המשטרה.
לגישתן של העותרות, הן סובלות מהתנכלות שיטתית מחודש אפריל 2014 ואילך (ר' פירוט בס' 30 לבקשה).
העותרות טענו כי יש להיעתר לבקשה לצו ביניים - סיכויי העתירה הם טובים מאוד משום שביטול רישיון העסק נעשה ללא שקוים להן שימוע, ולא נמסרה להן כל הודעה על כוונת הביטול; החלטתו של כב' השופט בכר מהווה מעשה בית דין, והודעת המשטרה על ביטול האישור עקב האירוע האמור, מהווה ערעור למעשה על החלטתו של כב' השופט בכר.
עוד נטען כי המשיבה 1 (להלן: "העירייה") חדלה מחובתה להתייעץ עם המשטרה בטרם ביטול הרישיון. לו היה מתקיים בירור, היה מסתבר כי בהודעת המשטרה אין זכר לטענה לפיה פעילות העסק מהווה סכנה לשלום הציבור. גם העדר הנמקה מינימלי זה, די בו כדי להעיד על הזלזול של המשטרה בחופש העיסוק של העותרות. לעותרות אין כל עבר פלילי, והן אף לא נחקרו בשל האירוע הפלילי הנטען.
העותרות טענו עוד כי היה מקום לבחון האם ניתן להשיג את התכלית של ביטול הרישיון באמצעים פוגעניים פחות. המשטרה הסתתרה – כך נטען – תחת המעטה של מידע מודיעיני, כאשר העותרות אינן יודעות עד היום מדוע נשללה מהן זכותן היסודית להתפרנס. המשיבות היו חייבות להציג את המידע לעותרות, ולאפשר להן להתייחס אליו ולהגיב לו.
עוד טענו העותרות כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לזכותן. רישיון העסק הקבוע ניתן להן כאמור ביום 9.3.13, לאחר בחינת המשטרה וגורמי המודיעין שלה. לא ניתן היה לבטל את הרישיון כלאחר יד. ההחלטה פוגעת בזכויות יסוד של העותרות.