לפני עתירת עצור לאפשר לו להכניס נעליים אישיות לבית המעצר, נוכח בעיות רפואיות, שהוא סובל מהן ברגלו.
רקע כללי והדיון בעתירה
1. מר מרדכי גאלי (להלן: העותר) עצור בגין חשד לנשיאת נשק, שיבוש הליכי משפט וגו'. הוא הגיש לבית משפט זה עתירה נגד הכוונה להעבירו למתקן הכליאה איילון. עם הגשת העתירה פסק חברי, כב' השופט חסדאי, שיש לעכב את העברת העותר עד מתן החלטה אחרת. העתירה נקבעה לדיון בפניי ליום 14.6.17. במועד הדיון, עקב תקלה, לא נרשמה התייצבות מצד שירות בתי הסוהר (להלן: המשיב או שב"ס). על רקע זה נקבעה העתירה לדיון המשך. במהלך הדיון ציינה באת כוחו של העותר כי "לעותר יש בעיות ברגל, משהו חריג מאוד, הרגל מאוד מאוד נפוחה, הם יודעים את זה בשב"ס, כשהוא נעצר חלצו לו את הנעליים לצורך בדיקת DNA והוא נשאר עם נעלי אצבע, מאז הוא בלי נעליים. התבקשנו להביא אישור אורתופד שהוא צריך נעליים אורתופדיות, גם קנו לו נעליים" (עמ' 1 לפרוטוקול הדיון). על רקע זה התבקש שירות בתי הסוהר לאפשר לעותר לקבל את הנעליים שבני משפחתו מעוניינים למסור לו, וזאת בהתאם לנהלים.
לאחר הדיון הגישה ב"כ העותר, בו ביום, בקשה להורות לשב"ס להכניס את הנעליים, שכן זה אינו מקיים את החלטת בית-המשפט. ציינתי כי החלטתי לאפשר את הכנסת הנעליים בהתאם לנהלים, אך יחד עם זאת, לא ניתן לקבל מצב דברים בו העותר מהלך ללא נעליים ראויות. ציינתי שיש לקוות כי עניין זה יבוא על מקומו, לכל המאוחר עד ערב יום המחרת. עוד ציינתי כי "ככל שיהיה קושי, דלתו של בית המשפט פתוחה, ואם יהיה צורך יקוים דיון מיוחד בעניין זה." הסוגיה לא באה על פתרונה בשלום, ועל רקע זה התקיים דיון נוסף בעניינו של העותר ביום 21.6.17.
במהלך הדיון שב העותר והצביע על מצב רגלו. הוא הסביר שלפני שנעצר היה נועל נעליים מיוחדות, יש לו פלטינה ברגל, ורגלו כבר כחולה ונפוחה מאוד. כשנעצר נלקחו לו הנעליים לצורך בדיקת שרידי ירי, הוא מסר את נעליו ונותר מאז עם נעלי אצבע. הוא מתלונן על כאבים, וביקש להכניס נעליים אורתופדיות. העותר ציין כי "אני עם כפכפים ארבעה וחצי חודשים" (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון). שירות בתי הסוהר הפנה אותו לרכוש נעליים בחנות המכר בשב"ס בהתאם לאחד הדגמים שיש שם, אך דגמים אלה אינם מתאימים לו. מכל מקום זכותו להחזיק זוג נעליים אחד לפחות, ויש להבחין בעניין זה בין עצורים לבין אסירים. העותר אוחז במסמכים הרפואיים המבססים את הצורך שלו להכניס את הנעליים, ולטענתו הסירוב להכניסן אינו כדין.
המשיב ציין כי אופן הנפקת הנעליים הוא זהה הן ביחס לעצורים הן ביחס לאסירים, ועל העותר, בנסיבות העניין, לרכוש נעליים במרכז המכר, ולא עומדת לו האפשרות להכניסן באמצעות מבקרים או בני משפחה. השב"ס אינו ערוך להתנהלות כזו, והוא נוהג בשוויוניות בין כל השוהים בבתי המאסר והמעצר. המסמכים הרפואיים שהציג העותר הם של אורתופד שלא פגש בו, אלא נסמך על תיקו הרפואי. העותר נבדק על ידי הגורמים הרפואיים בשב"ס ולא נמצא שהוא זקוק למדרסים או להכנסת נעליים מיוחדות או אביזר רפואי מיוחד, אלא הוא זקוק לניתוח, והעותר מסרב לעבור אותו. ככל שירצה בכך השב"ס יהיה מוכן לסייע בכל הדרוש. למעשה העותר זקוק לנעלי ספורט קלות עם מדרס ג'ל, וניתן למצוא נעליים מתאימות במרכז המכר, אך העותר מסרב לשתף פעולה ולממש אפשרות זו. הנה כי כן, השב"ס היה מוכן להציע לעותר מגוון אפשרויות יצירתי אך הוא סירב לכולן. הנעליים שבני משפחתו מבקשים להכניס עבורו אינן שונות במהותן מנעלי ספורט רגילות עם בסיס עבה יותר, ואין הן שונות מהותית מנעליים אחרות המוצעות למכירה לכלל האסירים והעצורים. לא מדובר באביזר רפואי, אלא בנעל שאפשר לרכוש בכל חנות ספורט. יש כאן העדפה והתעקשות מצד העותר, ולא עניין שברפואה. בנוסף, קיים בעניינו של העותר מידע מודיעיני עדכני המצדיק את היעדר הכנסת הנעליים.
אחותו של העותר ציינה כי היא מנסה להכניס את הנעלים שרכשה לו ללא הצלחה. היא אף מוכנה לתת לשב"ס כסף כדי שהגורמים בשב"ס יקנו עבורו את הנעליים ללא מעורבות של המשפחה, כדי לסכל כל חשש לניסיון החדרת חומרים אסורים לבית המעצר. העותר ציין כי ניסה לנעול את הנעליים שמוצעות למכירה בקנטינה, אך אלה אינן מתאימות לרגלו ואחרי יומיים של נעילתן כבר מצא עצמו במרפאה.
לאחר הדיון ביקשתי מהצדדים את התייחסותם לתקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים)(תנאי החזקה במעצר), התשנ"ז-1997, ולמידת השפעתן על הסוגיה שבמחלוקת, זאת משום שהן לא זכו למקום של ממש בטיעוניהם. הצדדים השלימו את התייחסותם בסוגיה, והגיעה אפוא עת ההכרעה.
החובה הכללית לשמור על כבוד האדם של העצורים ועל תנאי מעצרם ההולמים
2. העתירה מעלה לדיון סוגיה בסיסית וחשובה, והיא תנאי המעצר של העצורים בישראל מאחורי סורג ובריח. בקדמת הבמה ניצבים נעליים, שעצור הסובל מבעיות בריאותיות ברגלו, מבקש להכניס לתאו. נעליים אלה תפסענה בנתיבות משפט בעלות עומק ומהות, ובהן היכולת של עצורים להכניס ציוד אישי; היכולת של הגורמים המוסמכים להגבילה; ההבדל בין זכויותיהם של עצורים לבין זכויותיהם של אסירים בעניין זה; מערך הדינים החולש על הסוגיה, והאופן שבו העקרונות החוקתיים מהמעלה הראשונה ישפיעו על האיזון הראוי בין השיקולים המתנגשים. זהו מסע מאתגר, ללא ספק, לכל זוג נעליים, אך בטוחני שתעמודנה בנטל.
אפתח תחילה בעקרונות הכלליים של דיני המעצרים, החולשים על הסוגיה הקונקרטית יותר של הכנסתו של הציוד האישי, שהרי היכולת להכניס את הציוד האישי תיגזר מהן.
3. דיני המעצרים באים להגשים כמה תכליות מרכזיות, ובהן הגנה על הציבור (הציבור הכללי וקורבנות העבירה הקונקרטיים), ועל תקינות ההליך השיפוטי; אך גם על זכויות היסוד של העצורים באשר הם.
כאשר אדם, שהוגש נגדו כתב אישום, נשלח למעצר מאחורי סורג ובריח, הדבר נעשה לאחר שבוססו ראיות לכאורה לביצוע עבירה המצדיקות תוצאה קשה זו. דלת התא בו ישהה תיסגר אחריו רק אם "קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת" (סעיף 21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים)), או שקיים חשש שהנאשם יסכן את ביטחונו של אדם או של הציבור (סעיפים 21(א)(1)(ב)-(ג) לחוק), ו"שלא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה" (סעיף 21(ב)(1) לחוק). ובמילים אחרות, שלא ניתן להפחית ממידת המסוכנות באמצעי מידתי יותר, שימנע את המעצר מאחורי סורג ובריח. השמירה על שלום הציבור ועל ביטחונו יכולה להצדיק את התוצאה, שאדם שעומדת לו עדיין חזקת חפות ישהה במשך פרק זמן ממושך, היכול להגיע לחודשים ואף לשנים, מאחורי סורג ובריח, אפילו טרם הורשע בדין.
4. אלא שלצד קידום האינטרס החיוני של שמירה על שלום הציבור ועל ביטחונו באים דיני המעצרים להבטיח גם את זכויות הנאשמים העצורים. הסעיף הראשון של חוק המעצרים כולו מוקדש לשמירה על זכויותיהם. הוא מבהיר באופן חד וברור כי "אין מעצר ועיכוב אלא בחוק או לפי חוק מכוח הסמכה מפורשת בו" (סעיף 1(א) לחוק המעצרים), וזהו הרי עקרון החוקיות, המשמש כאבן הראשה של המשפט הציבורי. ומיד לאחר מכן מופיעה ההוראה (בסעיף 1(ב)):
(ב) מעצרו ועיכובו של אדם יהיו בדרך שתבטיח שמירה מרבית על כבוד האדם ועל זכויותיו.
ואכן, השמירה על כבודו של העצור היא חובה בסיסית ביותר. חשיבותה נגזרת מעוצמת הפגיעה שדיני המעצר פוגעים, בהגדרה, בזכויות האדם. כב' השופטת ברק-ארז ציינה כי "כידוע, זכותו של אדם לחירות היא זכות היסוד החוקתית הבסיסית ביותר במדינה דמוקרטית" (בש"פ 980/14 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו; 2014, בפסקה 10 להחלטה)); המעצר שולל את החירות, ושוללים אותה ממי שטרם הורשע, ושחזקת החפות עומדת לו, ומכאן פגיעתו היתרה. עמד על כך כב' הנשיא ברק שפסק (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 141 (1996)):