אלגול נ' שרות בתי הסוהר

לפניי עתירת אסיר לפי פקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל"ב-1971 (להלן: "הפקודה"), להורות למשיב למסור לעותר מסמכים הנחוצים לו, לטענתו, לצורך ניהול הליך לפני וועדת השחרורים לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: "החוק"). העותר טוען כי ממילא היה זכאי לקבל מסמכים אלה, הנוגעים להליכים משמעתיים שנערכו לו לטענת המשיב, "עם סיום ההליך", לפי פקודות המשיב [פקנ"צ 04.13.00 סעיף 2(ה)(5)(יב)].

המשיב מסר לעותר את המידע התמציתי הממוחשב הזמין אודות מכלול ההליכים המשמעתיים בעניינו, וטען כי איתור, שליפה והפקה של כלל המסמכים הגולמיים, לאורך שנות מאסר רבות, מהווה הכבדה בלתי סבירה.

העותר הגיב על תשובת המשיב כי קיים חשש שלעותר קוימו הליכים משמעתיים קיבוציים שהוא לא היה מודע להם ולא השתתף בהם. קבלת המסמכים הגולמיים של אותם הליכים – מלבד הרשומה הממוחשבת הסוקרת את תמציתם – היא הדרך היחידה לברר זאת, כדי להדוף את טענתה הצפויה של המשיבה, במסגרת בקשת העותר לשחרור מוקדם, כי אותם הליכים משמעתיים מעידים על התנהגותו השלילית בכלא.

אני סבור כי בקשת העותר אינה עניין לעתירת אסיר לפי הפקודה. אין מדובר בבקשת אסיר לקיום הפקנ"צ הנזכרת, המוגשת בזיקה להליך המשמעתי שננקט נגדו תוך כדי מאסרו. מדובר בבקשה לגילוי ועיון במסמכים הנוגעים להליך לפני וועדת השחרורים לפי החוק. לפיכך הסמכות לדון בה נתונה לוועדת השחרורים, שלפניה מתנהל ההליך. כך יאה, משום שהתבחין להיעתרות לבקשה או לדחייתה הוא הרלבנטיות והנחיצות של הגילוי והעיון המבוקשים לאותו הליך, ומי כוועדת השחרורים מתאים לברר זאת לגבי ההליך המתנהל לפניה. סימן לדבר, שוועדת השחרורים היא המוסמכת לדון בענייני גילוי ועיון בזיקה לראיות חסויות, המוגשות לה לצורך אותו הליך, כאמור בחוק.

תוזכר, בהקשר זה, הוראת סעיף 17 בחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, שלפיה –

(א)הסמכה לעשות דבר או לדון בענין פלוני או להכריע בו – משמעה גם הסמכה לקבוע נוהל עבודה וסדרי דיונים ככל שאלה לא נקבעו בחיקוק.

(ב)הסמכה לעשות דבר או לכפות עשייתו – משמעה גם מתן סמכויות עזר הדרושות לכך במידה המתקבלת על הדעת".

נראה כי מתן צווים לגילוי ועיון במסמכים הדרושים להליך על ידי הערכה הדנה באותו הליך מצויה בגדר סמכויות העזר האמורות.  

העותר רמז שוועדת השחרורים סבורה אחרת. אם זה נכון, איני יודע מדוע. מכל מקום, אין לפניי החלטה מנומקת של ועדת השחרורים בעניין זה, ולפיכך איני יכול להתמודד עם הנימוקים לאותה גישה, ככל שאמנם זו גישתה. אפילו הייתה לפניי החלטה כאמור של הוועדה – תקיפת החלטה זו הייתה טעונה עתירה לפי החוק שהסמכות לדון בה נתונה להרכב, ולא לדן יחיד.

אציין כי על פני הדברים – בקשת העותר היא לקיים "מסע דייג" במסמכי המשיב, כדי לבחון חשד ערטילאי בדבר קיום הליכים משמעתיים שלא בהשתתפות האסיר הנוגע בדבר. חשד זה, למצער במסגרת העתירה שהוגשה לי, אינו מגובה בתשתית ראייתית. לכאורה, יהיה על העותר להרים את הנטל להראות שאין מדובר ב"דייג" סתם, אלא בבירור מתבקש של חשש מבוסס, בהתייחס להליכים קונקרטיים שהעותר יודע כי לא נערכו לו בהשתתפותו, ובצירוף תצהיר לאימות העובדות הנטענות.

סוף דבר: העתירה שלפניי נמחקת על הסף, משום שאינה ההליך המתאים לדון בבקשה. העותר רשאי להגיש את בקשתו לוועדת השחרורים, והיא תחליט בה כחוכמתה.