עת"א 30243-01-16 עאשור(עציר) נ' שירות בתי הסוהר מחלקת האסיר

לפניי עתירתו של האסיר, במסגרתה נתבקש בית המשפט להורות על שינוי הקטגוריה של האסיר מאסיר בטחוני לאסיר פלילי.

ביום 30/10/13 הורשע העותר, על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירות של איסור ביצוע פעולה ברכוש למטרות טרור, עבירה לפי סעיף 8(א) לחוק איסור מימון טרור, התשס"ה-2005 ואיסור הלבנת הון, עבירה לפי סעיף 3 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000. העותר נדון לעונש של 42 חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי, ובית המשפט העליון הפחית את ענשו והעמיד את תקופת המאסר על 30 חודש.

בטרם החל העותר לרצות את מאסרו, נמסר לבא כוחו כי מרשו סווג כאסיר בטחוני וכי לא ייעשה לגביו מיון מוקדם.

על פי כתב האישום המתוקן בו הורשע העותר, נאשם אחר שהיה ממונה על גיוס כספים עבור החמא"ס בירושלים, פנה לאדם בשם פואד וביקש ממנו לסייע באיתור סוחרים שיוכלו להעביר מירדן לירושלים כספים, מבלי למשוך את תשומת ליבן של הרשויות. פואד פנה לעותר וביקש ממנו להעביר כספים לבניית בית ספר. העותר משך מחלפן כספים מרמאללה, בשתי הזדמנויות, סכום כולל של 300,000 דינר, והעבירם לפואד וזה העביר את הכסף לוועדה לניהול של החמא"ס בירושלים.

העותר טוען כי בית המשפט העליון, במסגרת פסק הדין בערעור ע"פ 1784/14 אשרף עאשור ואח' נגד מדינת ישראל (23/3/15 פורסם בנבו) קבע, כי העותר פעל מתוך סברה שהעברת הכספים שביצע נועדה לשמש לרכישת מבנה לבית ספר. מכאן נטען, כי העותר לא היה אף פעם חלק מארגון טרור וכי הוא לא הורשע בעבירות שעניינן טרור, זאת לעומת המורשעים האחרים בפרשה.

עוד נטען כי העותר אינו נופל בגדר הגדרות "אסיר בטחוני" לפי פקודת נציבות מ' 04.05.00 שעניינה "הגדרת אסיר בטחוני" (להלן: "פקודת הנציבות"). הוסיף ב"כ העותר וטען כי חוות הדעת של השב"כ שניתנה במסגרת ניהול משפטם של הנאשמים, כלל אינה מתייחסת לעותר כמי שמוכר לגורמי המודיעין. על כן, נטען, יש להפעיל לגבי העותר שיקול דעת רחב יותר וכי ההחלטה על סיווגו הייתה חפוזה, לא מבוססת ובלתי מנומקת. נטען כי העותר חושש מפני השוהים עמו במאסר וכי הוא אינו שייך להם.

הוסיף ב"כ העותר וטען, כי אין לתת משקל לחוות דעת של השב"כ אשר הוגשה רק לצורך הדיון בעתירה זו, וכי על בית המשפט לבדוק אם יש מסמך מתאריך רלוונטי אשר מסווג את העותר כאסיר בטחוני.

מנגד טען ב"כ המשיב כי סיווגו של העותר כאסיר בטחוני בא בעקבות העבירות בהן הורשע. ב"כ המשיב היפנה גם הוא לפסק הדין בעניינם של העותר והמורשעים האחרים, שם קבע בית המשפט כי הפעילות "האזרחית" של אירגוני הטרור באה "להכשיר לבבות" כדי לגייס אהדה לארגון הטרור. נטען שבית המשפט העליון הכיר כי הפעילות האזרחית מהווה חלק אינטגרלי מפעילותו של ארגון הטרור.

עוד נטען, כי גם אם לא כלולות העבירות שהורשע בהן העותר בעבירות ביטחוניות מובהקות לפי נספח א' לפקודת הנציבות וגם לא בגדר עבירות ביטחוניות שהמניע שלהן לאומני לפי נספח ב' לפקודה, הרי הורשע העותר בעבירה שעל פי טיבה ונסיבותיה היא עבירה ביטחונית. כן קיימת לגבי העותר חוות דעת של השב"כ המעידה על מסוכנות ביטחונית מהמעשים שבגינם הורשע העותר. עוד נטען כי המעשה של העותר היה בו או שהייתה אפשרות ממשית שיהיה בו משום מתן שירות לארגון טרור או לאדם שרצה לפגוע בביטחון המדינה, כאשר המעשה נעשה מתוך מודעות או עצימת עיניים או אדישות לסיכון שהמעשה יצר.