העותר נדון לשנתיים ושמונה חודשי מאסר לאחר שהורשע בביצוע עבירות של כניסה לישראל שלא כדין, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, התפרצות, גניבה, החזקת נכס חשוד כגנוב והפעלת מאסר על תנאי, הוא ריצה מאסרו מיום 24.2.14 ושוחרר ממאסרו ביום 2.9.16.
העותר מלין על הפרת הוראות הנוהל שנקבעו על ידי המשיב באופן שהמשיב לא מספק לעותר ולאחרים מגוון רחב של פריטי מזון , בכללם פירות וירקות, תבלינים, מרכיבי מזון קשה ושתיה.
כן נטען כי המשיב מספק פריטי מזון ורכיבי מזון המכילים בשר מעובד, אשר לטענת ב"כ העותר, נקבע לגביהם לאחרונה ,על ידי ארגון הבריאות העולמי, כי הם מהווים גורם מסרטן לבני אדם.
העתירה נדונה בפני כבוד השופטות אהד ורג'יניאנו בכל הנוגע למזון לו זכאי העותר.
בכל הנוגע לאספקת בשר מעובד נקבעה העתירה לדיון ליום 21.9.2016, כשלושה שבועות לאחר שהעותר השתחרר ממאסרו.
משכך, הוגשה על ידי המשיב בקשה למחיקת העתירה על הסף.
לטענת המשיב, מדובר בעתירה תאורטית באשר בהתאם לסעיף 4א' לפקודת נציבות בתי הסוהר
כל אסיר רשאי להגיש עתירה "בכל ענין הנוגע למאסרו או למעצרו". מששוחרר העותר ממאסרו הרי שאין המדובר בעתירת אסיר ולפיכך יש למחקה.
ב"כ העותר התנגד לבקשה וטען כי מדובר ב"עתירה ציבורית" הנוגעת לכלל האסירים וכי בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, ניתן לנהל הליך עקרוני כללי גם במקרים בהם האסיר שוחרר או נפטר. יש לציין כי העותר עצמו לא הופיע לדיון ולטענת בא כוחו , הקשר עימו נותק.
דיון והכרעה:
נדרשת אני להכרעה האם מששוחרר העותר יש להורות על מחיקת העתירה או שמא , כטענת בא כוחו, המדובר ב"עתירה ציבורית" שיש להמשיך לדון בה , שכן להכרעה בה השפעה על כלל האסירים.
ברע"ב 5898/10 מג'אדבה נ' שירות בתי הסוהר (פורסם בנבו) נקבע על ידי כבוד השופט רובינשטיין (כתוארו אז) בהאי לישנא:
""אף שעתירות אסיר ניתנות במישור המשפטי להישמע במסגרת העתירות בבית המשפט הגבוה לצדק, בחר המחוקק לעגן מפורשות את זכותם של אסירים לעתור נגד החלטה מינהלית בעניינם בפקודת בתי הסוהר, אך בד בבד גם תחם את הנושאים בגינם ניתן לעתור בגדר זה, להחלטות הנוגעות לתנאי מאסרו או מעצרו של העותר. תכלית החוק ולשונו, כפי שנסקרו עד כה, מעידות על אופיו הפרטני-אישי של ההליך שבמחלוקת, קרי,היומיום שבמאסר או במעצר לגווניו. לא זאת בלבד שהמחוקק לא נקט לשון כללית כגון "בכל הנוגע לתנאי מאסר או מעצר", אלא ייחד את דבריו "מאסרו או מעצרו", קרי - זה של האסיר או העצור העותר. הליך עתירת אסיר נועד איפוא על פניו להתמודד עם החלטות פרטניות אשר התקבלו בעניינו של אסיר או עצור פלוני - וזהו הגורם לקושי שעמד בשעתו בפני בית משפט זה להידרש לעתירות לעומקן, נוכח ריבוין ואופיין הפרטני, ומכאן תיקון הפקודה כמות שהראינו. הדוגמאות שהובאו בדברי ההסבר מעידות על אופיין האישי של העתירות – ובהן, ואין זו כמובן רשימה ממצה, החלטות בנוגע לזכויות האסיר למכתבים, או לביקורים וכן לבעיות משמעת, אותן מבקש האסיר להעמיד לביקורת שיפוטית. החלטות אלה מתקבלות, ברוב רובם של המקרים, בהתאם לרקע העובדתי הייחודי בעניינו של אסיר (רע"ב 2857/08 נחום נ' השר לבטחון פנים [פורסם בנבו]) וכבר כאן עדים אנו לקושי הטמון בהידרשות לעתירה המשותפת למספר אסירים, בודאי כאלה שהרקע העובדתי בעניינם שונה.
סדרי הדין עשויים אף הם להעיד על מהות ההליך ותכליתו. כך למשל, מקום בו ביקש המחוקק לייעל טיפול בהליכים שאינם מורכבים, אך מתקיים בהם אינטרס ציבורי כי יטופלו במהירות - נקבעו סדרי דין המבטיחים מטרה זו ונקבע, כי אין לפרשם באופן שיפגע במטרה זו (ראו לדנ"פ 9263/99 מדינת ישראל נ' בקשי, פ"ד נד(3) 556, 572-570). נדמה כי הדברים יפים גם לענייננו. כאמור, חקיקת סעיף 62א נועדה לייעל את הדיונים בעתירות אסיר. ניתן להניח, כי מטרה זו, קרי ייעול הדיונים בעתירות אסירים, הנחתה את המחוקק גם בקביעת סדרי הדין הייחודיים שהותוו בסעיף 62א, ובהם קיום הדיון בפני שופט דן יחיד והגבלת הערעור על החלטותיו לערעור ברשות בלבד (ראו רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה [פורסם בנבו]). בתי המשפט העוסקים בעתירות אלה רשאים לקיים את הדיון בסמוך למתקני כליאה ואף במתקני הכליאה עצמם כדי לייעל את הניוד (ראו סעיף 3 לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), תש"ם - 1980), וכך גם נעשה. נדמה, כי אילו היתה הכוונה להכניס למסגרת הדיונית של עתירות אסיר עניינים עקרוניים, מורכבים או בעלי השלכות על מספר רב של אסירים - לא היה המחוקק בוחר להגביל את זכות הערעור (ראו סעיף 17 חוק יסוד: השפיטה). יש איפוא לכאורה בסדרי הדין שנקבעו בסעיף 62א לפקודה כדי לחזק את עמדת המשיבה בדבר הפרשנות המצמצמת יחסית שיש ליתן לסעיף, שהרי אילו ביקש המחוקק להרחיב את מנעד המקרים שיידונו במסגרת עתירת אסיר, לא היו נקבעים סדרי דין מקוצרים, אשר ככלל נועדו להליכים אשר אינם כה מורכבים ונדרש בהם טיפול יעיל ומהיר (ראו דנ"פ 9263/99 בקשי הנזכר).
במסגרת אחריותם לניהולה של שגרת בתי הסוהר על הממונים לקבל החלטות פרטניות בעניינם של אסירים ועצורים. החלטות אלה מתקבלות, כאמור, בהתבסס על מידע עדכני ורלבנטי המצוי בפניהם בעניינו של אסיר או עצור. בית משפט הדן בעתירות על החלטות אלה, "אינו רואה לפניו אלא אסיר אחד בעניין אחד" (עע"א 7440/97 מדינת ישראל נ' גולן, פ"ד נב(1) 8, השופט זמיר). הטעם לדיון הנקודתי נעוץ, בין היתר, בכך שלהחלטה עשויה להיות השלכות על אסירים אחרים, אשר עניינם לא עמד בפני בית המשפט, לא ניתנה להם זכות טיעון ואין הם חולקים את הרקע העובדתי של העותר ; לכך ייתכנו השלכות על ניהול בית הסוהר שבאחריות המשיב. מסיבה זו, בין היתר, נדרשים בתי המשפט לאזן בין מציאת הפתרון הראוי בעניינו של עותר לבין הבטחת ניהולו התקין של בית הסוהר על ידי המשיב (רון שפירא "הליך מינהלי כקובע את גבולותיה ומסגרתה של הענישה הפלילית" המשפט יב (תשס"ז) 485, 492). ניתן לומר, כי איזון זה, התוחם את הביקורת השיפוטית בעתירות אסיר לגדרי ההחלטה הפרטנית שהתקבלה בעניינו של אסיר, מעיד אף הוא על תכליתה של עתירת האסיר ואופייה".