עת"א
בית המשפט המחוזי חיפה כבית-משפט לעניינים מנהליים
|
15038-12-14
08/01/2015
|
בפני השופטים:
1. רון שפירא סגן נשיא [אב"ד]
2. אברהם אליקים
3. בטינה טאובר
|
| - נגד - |
העותר:
בלאל קעדאן (אסיר)
|
המשיבה:
ועדת שחרורים שמקום מושבה בכלא כרמל
|
| פסק דין |
בפנינו עתירת אסיר, המופנית כנגד החלטת וועדת שחרורים בכלא כרמל, בראשות כב' השופט בדימוס עמירם שרון, אשר ניתנה ביום 07/12/14. הוועדה דחתה את בקשתו של העותר לשחרור מוקדם, ומכאן העתירה.
העותר מרצה מאסר של 11 חודשים, אשר נגזר עליו לאחר שהורשע בביצוע עבירה של נהיגת רכב בשכרות ובזמן פסילה, ללא רישיון תקף וללא פוליסת ביטוח. זהו מאסרו השני. בנוסף לעבירותיו התעבורתיות, בעברו גם הרשעה בעבירה של הסגת גבול. וועדת השחרורים סברה, כי בשים לב לעברו המכביד בעבירות תעבורה, ובמיוחד כאשר גם מאסרו הקודם רוצה בעבירה זהה של נהיגה תחת השפעת סמים, נשקפת מהעותר מסוכנות. הוועדה בחנה תכנית שיקומית מטעם רש"א, ואולם סברה, כי בנסיבות אלו אין בתכנית כפי שהוצגה בפניה כדי לאיין את מסוכנותו של העותר. בנסיבות אלו, ובשים לב למסוכנות, דחתה הוועדה את בקשתו של העותר לשחרור מוקדם.
ב"כ העותר העלתה בפנינו שורה של טענות. טענותיה פורטו בפרוטוקול ואין צורך לפרטן. נעיר רק, כי ב"כ העותר סבורה, כי העותר עונה לכל הדרישות המפורטות בחוק לעניין קיצור עונש המאסר. לדבריה, הוא שיתף פעולה עם ההליך הטיפולי, התנהגותו בכלא תקינה ולא היה מקום להגיע אל ההחלטה, כפי שקיבלה אותה הוועדה. לעניין זה מציינת ב"כ העותר, כי נוסח החלטת הוועדה מצביע על אימוץ הוראות סעיף 10(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: "החוק"), ולטענתה, סעיף זה אינו חל במקרה שבפנינו.
בטרם נתייחס לטענות העותר, נזכיר את המסגרת בה מצוי הדיון שבפנינו. בית המשפט העליון קבע בשורה של פסקי דין, כי היקף התערבותו של בית משפט מנהלי בהחלטות וועדות שחרורים מצומצם, והתערבות תיעשה רק במקרים מיוחדים וחריגים. ראו לעניין זה למשל, רע"ב 3686/10 סמיר גנאמה נ' ועדת השחרורים, (טרם פורסם, ניתן ביום 9/12/10):
"יודגש כי בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים אינו פועל כערכאת ערעור על החלטת הוועדה, אלא הוא בוחן את החלטת הוועדה כהחלטה מינהלית, ומכאן שהתערבותו של בית המשפט תיעשה רק במקרים בהם קמה עילה מאלה המאפיינות את המשפט המינהלי כנגד החלטת הוועדה. על בית המשפט לשמור על מרחב של שיקול דעת לוועדה בהחלטתה לגבי שחרור אסירים, ולהתערב בהחלטותיה רק אם הן לוקות בחוסר סבירות קיצוני (ראו בין השאר: עע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס, פ"ד לז(2) 688 (1983); בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים נ' ועדת השחרורים, פ"ד נה(2) 838, 871 (2001); רע"ב 4570/02 מחאמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 236 (2002)).
לא מצאנו כי בפנינו עילה להתערבות בהחלטת וועדת השחרורים.
ראשית נבהיר, כי בית המשפט לא דן ולא החיל על עניינו של העותר את הוראות סעיף 10(א) לחוק. אכן, אין זה המקרה אשר סעיף 10(א) הנ"ל התייחס אליו. וועדת השחרורים דנה בעניינו של העותר, בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק, הקובע כי ניתן לשקול שחרור מוקדם "...ואולם, לא תשחרר וועדת השחרורים אסיר כאמור, אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור" (ההדגשה הוספה).
תנאי זה הוא תנאי מוקדם, אשר רק אם משתכנעת הוועדה כי אסיר אינו מסכן את שלום הציבור, כי אז נבחנת הבקשה, בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק. יוער, כי סעיף 9(3) לחוק מורה לוועדת השחרורים גם לבחון את "הרשעותיו הקודמות של האסיר, מספרן, תכיפותן, סוגי העבירות שבהן הורשע, חומרתן, נסיבות ביצוען, תוצאותיהן, היקפן ותקופות המאסר שנשא בשלהן".
במקרה שבפנינו מדובר במאסר שני, שעניינו בעבירה דומה לזו שבגינה נגזר גם המאסר הראשון, נהיגה תחת השפעת אלכוהול או סמים. על זאת יש להוסיף כמובן את עבירת הנהיגה בפסילה. העובדה, שמאסר ראשון לא הרתיע את העותר, ושתוך כשנה חזר וביצע עבירה דומה, בהחלט מצביעה על רמת מסוכנות גבוהה, שמותר היה לוועדת השחרורים להביאה בחשבון.
לעניין המסוכנות נעיר, כי קיימת נטייה לטעון בפנינו, כי לעבירות תעבורה יש להתייחס בשונה מעבירות פליליות הנעברות לפי חוק העונשין או חוקים אחרים. איננו רואים כך את הדברים. עבירות תעבורה הן עבירות לכל דבר ועניין. למרבה הצער, מלמד הניסיון המצטבר, כי דווקא עבירות אלו גורמות למספר רב יותר של נפגעים, יותר מכל עבירה אחרת בדיני העונשין. לכן, וכאשר בוחנים מסוכנות של עבריין, היותו עבריין תעבורה חוזר מצביעה על מסוכנות.